קטגוריה: הגיגי מוזיקה

הסקסופון הוא כלי מאוד מיוחד בג'אז. כשהוא מצוי בידיים טובות, הוא יכול לנגן ג'אז נפלא. לעומת זאת הוא גם יכול לשמש ככלי-משחית במידה ונופל לידיים הלא נכונות. לסקסופון בג'אז אם כן יש יתרונות על כלים אחרים במובנים מסויימים ולעומת זאת במובנים אחרים יש לו מיגבלות. בתחילת ימי הג'אז המיגבלות של הסקסופון היו ידועות ולכן הוא היה מישני, בעיקר שימשו סקסופונים כקו שני כשבראש האלתור היו הכלים העיקריים, חצוצרה שנתמכת ע"י קלרינט וטרומבון בעיקר. כשחצוצרה מתחילה לנגן היא באופן טבעי ישר מתחילה לנגן ג'אז. כמובן שחצוצרה בידיים הלא נכונות גם היא בקלות, כפי שהוכח, תתחיל לנגן מוזיקת מעליות. אבל נגן ג'אז מיומן שבידיו החצוצרה, ינגן ג'אז. סקסופון התגלה ככלי שעשוי ללכת ולהשחית אפילו את הגדולים, לפתות אותם לפנות לכיוונים רומנטיים מידי. רומנטיקה במינון הגיוני יכולה להוסיף, רומנטיקה יכולה להתאים לאלבום מסויים, לקונספט מסויים, אבל כשהרומנטיקה הופכת להיות חלק מנגן הכלי בכל דבר שהוא עושה, והנגן לא יכול להשתחרר ממנה גם כשהוא אמור לנגן ג'אז רציני יותר, זה אומר שהנגן איבד משהו מהיכולות שהיו לו.

בימינו, שבהם האקזוטיקה והרומנטיקה שולטים בג'אז, נגן שיכול לגשת לחומר, להפנים אותו ולבצע אותו ברוח שהחומר דורש, הוא נגן טוב. אם הוא יכול להוסיף רעיונות חדשים הוא נגן טוב-מאוד. ואם הוא יכול לגרום למוזיקה שלו לאלתר ולפרוץ גבולות ללא הרף, בכל מצב, הוא נגן מעולה! העוצמה של נגנים מתבטאת למשל בכך שהם יכולים לקחת בלדה מתוקה, ולבצע אותה בצורה כזאת שהמתיקות היא רק סוג מסויים של השראה שמצויה בזכרונו של המאזין מגרסאות מתוקות של הבלדה שבוצעו במשך השנים, אבל הנגן בגרסה שלו מבצע את המוזיקה עצמה לא כמוזיקה של מעליות אלא כמוזיקה עם מרקם ואופי מלאי השראה. מאז אמצע שנות החמישים הסקסופונים הם הכלי המוביל הדומיננטי בג'אז ולא כל כך בצדק, הדרך אליה הובילו היא דרך ללא מוצא, בשלב מסויים הסקסופונים בשל הקלות שלהם להשחית את הטובים שציינתי הובילו לכך שבמוזיקה אפילו של הטובים ביותר החל משנות השבעים כבר כמעט ולא היתה בשורה. כששורה של אמנים מובילים פונים לדרך כזו שאין בכוחה לייצר המשכיות המוזיקה נעצרת ואין לה לאן ללכת, למעט אקזוטיקה ורומנטיקה, למעט שינוי צבע המאכל של אותם רעיונות מוזיקליים.

להמשיך לקרוא תעמולת הסקסופונים

לאדם יש נטייה ברורה לבחור בשיטות שיקלו עליו לזכור דברים. כדוגמא אפשר לדבר על המוזיקאי הפנומינלי,Johann Sebastian Bach. באך, היה מוזיקאי שידע כי בסופו של דבר המוזיקה מגיעה מעבודת צוות. הוא גם לא הסתיר זאת. הוא עבד עם תלמידיו ויחד יצרו מוזיקה חדשה מהנפלאות שנודעו. אלא, שמהסיבה שהזכרתי קודם, פחות חשוב לאדם לזכור מי היו התלמידים ומה ואיך הם קידמו את המוזיקה. באך לעומת זאת הוא אייקון ודאי. אבל מי שחושב שבאך היחיד טועה. כל מלחין נשען על קודמיו, מוריו ותלמידיו. ובכל זאת בכל מהלך המוזיקה הקלאסית ישנם אייקונים מעטים, שבאמצעותם אפשר לזכור ביתר קלות את המוזיקה. מספיק לדבר על באך מוצרט ובטהובן ומכאן כבר אפשר להמשיך לכל כיוון. באך מייצג את העוצמה של הבארוק והפרה-בארוק. Wolfgang Amadeus Mozart מסמל את התקופה הקלאסית. Ludwig Van Beethoven מסמל את הרומנטיקה.

דברים דומים קרו גם בג'אז. Duke Ellington הוא אולי גדול המלחינים של הג'אז, אבל הוא נשען על ענקים כ Bubber Miley, אחד הפנומאנים הגדולים בהיסטוריית החצוצרה. מיילי סייע מאוד לאלינגטון ולמעשה, הדברים הטובים ביותר של אלינגטון היו דווקא בתקופה עם מיילי! אלינגטון השתמש גם בכישורים של Johnny Hodges, Billy Strayhorn, Cootie Williams ושורה ארוכה של אחרים. כמו באך בשעתו, גם אלינגטון הבין את העוצמה של קבוצה, והבין שכמלחין, תפקידו הוא לא להחליט מתי מחליפים אקורדים, אלא שתפקידו הוא להיות המנהיג שמקבל את ההחלטות עבור הקבוצה. מלחינים גדולים בתחום הג'אז עבדו בצורה הזאת ולכן היו חשובים להם האנשים היצירתיים, הללו שהסווינג זורם להם בדם, שראשם מלא רעיונות מתקדמים כרימון, ושהבלוז שלהם מציע אפשרויות נרחבות.

להמשיך לקרוא גיבורי-חיל: האמנם? האגדה למול הקבוצה

מוזיקת הג'אז באופן די מפתיע שינתה את האסתטיקה שלה מספר פעמים. הדבר אינו תואם ציפיות של סגנונות אומנותיים שונים פעמים רבות, אך קרה גם למוזיקה האירופאית. ההבדל בין ג'אז לבין מוזיקה אירופאית הוא שעכב טרמינולוגיית ה"חופש", להקות ג'אז מרשות לעצמן להתנסות בדברים שהדורות האחרונים של המוזיקה האירופאית קרי המוזיקה הרומנטית, לא הרשו לעצמם להתנסות בהם. בין האיסורים שחלו על המוזיקה הרומנטית היה איסור עיסוק במקצבים ובאלתורי מלודיות. האיסור הזה נבע מתופעת האלילות, חס וחלילה שמישהו לא יעז לנסות להתעסק עם חומרים שעשויים לפתח מוזיקה מחוץ למסגרת של צרחת-הכינורות. על כן די ברור שהג'אז "שיחרר" את המוזיקה הקלאסית.

לא פחות משהג'אז היה חופשי מטיבו, היו אלו הקלאסיקנים הרומנטיים שהיו אצורים עד כדי ניוון תרבותי, הג'אז החזיר להם את הצבע לפנים, נתן להם מפלט, ואין תימה על כך שמרבית הרומנטיקנים שבמשך שנים התנגדו למה שהם כינו "שמרנות" בכל הגישה למלודיה ולמקצב, הם הללו שבדורנו הראשונים לרצות לראות את הג'אז פונה לכל מיני דברים אקספירימנטליים. כי פה העניין, מה שעשוי "להשחית" את המוזיקה הרומנטית לה הם סוגדים, מהג'אז פחות אכפת להם מהסיבה שמדובר במוזיקה שמאפייניה פורצי הדרך לא פותחו בידי אירופאים, ולכן לא יכול להשפיע על המוזיקה הקלאסית ולכן לא יכניס למוזיקה הקלאסית רוח רעננה שזה הדבר שמפחיד אותם יותר מכל, ואם הג'אז משחית את עצמו זה לא ממש כואב להם כמו הכאב הנורא לגבי וגנר ובטהובן אותו הם חשים כל אימת שמישהו מנסה קצת לצאת מהמסגרות המרובעות וחסרות ההשראה הללו, כי הרומנטיקנים הם חובבי אלילים של ממש, אכפת להם יותר מהדמות של המלחין הגדול מאשר מהמוזיקה עצמה!

להמשיך לקרוא שינוי האסתטיקה בג'אז

שאלת הכתיבה למול הביצוע היא שאלה שהיתה במרכז ההוויה של המוזיקה הקלאסית במשך דורות. במוקד המוזיקה הקלאסית היה עניין היצירה הכתיבתית, כלומר הדרגה הגבוהה ביותר ניתנה לקומפוזרים, הללו שהיה בהם כשרון לכתוב מוזיקה חדשה, לפרוץ גבולות או להגיע לפסגות מוזיקליים באמצעי הכתיבה. אי לכך היתה הפרדה בין הכותב לבין המבצעים. הכותב היה אחד ויחיד במינו שחתום על המוזיקה ולא משנה מי המבצעים. כדוגמא, הסמפוניה התשיעית של בטהובן בוצעה ע"י אלפי הרכבים שונים במשך השנים, חלקם זכו לשבחים גדולים על הביצוע, אבל זה לא משנה כי את הכבוד הגדול ביותר מקבל בטהובן, שכתב את המוזיקה, הרבה יותר מכל המבצעים לדורותם גם יחד.

לעומת זאת במוזיקת פולקלור, זהו המקרה הקיצוני לכיוון השני, מאגר שירים שפעמים רבות שירים בו זוכים להתכנה מסורתיים (טרדישיונאל) ומבוצעים ע"י אמנים שונים החולקים את אותו סגנון. במקרה הזה יוצר השיר לא רק שלא זוכה להכרה וכבוד, אלא שהוא אנונימי לחלוטין. בשני המקרים, גם הקלאסי וגם הפולקלור מובן כי המוזיקה שנכתבה היא מאמץ של אנשים רבים שהושפעו ופיתחו את המוזיקה, גם כותבים וגם יוצרים, אלא שבמקרה המוזיקה הקלאסית רוצים להדגיש את מי שחידש וחתום על אלמנטים מוזיקלים פורצי דרך, במקרה הפולקלור דווקא רוצים להדגיש כי מאגר השירים הוא מאמץ עממי ופחות ידוע איך התפתח המאגר והאלמנטים פורצי הדרך שבו. אם כן, הקו המקשר הוא יש מוזיקה כתובה ידועה מראש לביצוע גם במקרה שמישהו רוצה לבצע קומפוזיציה של מלחין וגם במקרה שרוצה מישהו לבצע שיר עממי, אלא שהקרדיט למלחין קיים באופן ברור הרבה יותר במקרה הראשון.

להמשיך לקרוא כתיבה למול ביצוע מוזיקה

הג'אז משחר ילדותו הכיל את הרכיב של הנושא/קונספט, רכיב שקבע איזשהו הישג שהמוזיקה המנוגנת קיוותה להשיג. אפשר לראות את זה בדוגמאות רבות: מיילס דייויס למשל ניסה לממש קונספט של שילוב ביבופ עם מוזיקה מודאלית בסוף שנות החמישים באלבום Kind Of Blue. כדוגמא נוספת, ג'לי רול מורטון שניסה להכניס קונספט של מוזיקה לטינית עוד בשנות העשרים במספר קטעים, או למשל מספר לא מבוטל מקרב אנשי הג'אז החופשי, ששאפו לממש קונספט של בידוד האלמנטים האפריקאים בג'אז. כדוגמא נוספת קינג אוליבר, הוא הוליך נושא של חדשנות נושא הסולו, לואיס ארמסטרונג וג'וני דודס היו אף שני סולנים שהוא שילב בהרכב שלו, לבסוף ארמסטרונג הגיע לפסגת מימוש הרעיון הזה של אוליבר. למעשה כל קטע ג'אז איכותי ורציני שאף לאורך כל הסטוריית הג'אז להגיע להישג כלשהו, בין אם זה צליל מסויים, שילוב מסויים של אלמנטים, סווינג חדש ומרענן או כל דבר אחר שהיה בו חדשנות מסוג זה או אחר.

שאלה שפעמים רבות צריכה להשאל היא האם מוזיקאים השיגו את ההישג אליו שאפו. למשל, כשקולטריין הכניס קטע של מקצבים ערביים באלבום A Love Supreme הם הוסיפו אקזוטיקה לקטע עצמו, אבל לא היה בכך הישג מוזיקלי, ולעומת שאר ההישגים של האלבום הנושא הזה מתגמד עד כי נעלם כמעט לחלוטין מההכרה של האלבום של קולטריין. עוד דוגמא, כשמדובר בניסיון לשלב רעיונות ממוזיקה הודית או אפריקנית בשביל ליצור חופש בג'אז החופשי זה נראה לי פעמים רבות כהישג שלא הושג. למשל, אני רואה הישג גדול יותר שנעשה בידי הצמד של שירי הספיריטואלס William & Versey Smith שהקליטו בשנת 1927 4 קטעים, כולם שורשיים מאוד וקשים להאזנה, אבל שני המוזיקאים הנאיביים הללו השיגו יותר ממה שהג'אז החופשי לא השיג בעיני, הם הצליחו לייצר חופש אמיתי עבור התוף, חופש אפריקני וזאת למרות שהסווינג שלהם היה פשוט ביותר , הם הצליחו לבודד את החופש האמיתי של התוף האפריקאי בתוך קונטקסט של מוזיקת בלוז/ספיריטואלס, מוזיקה שיכולה היתה לאורך השנים להוות אתגר למוזיקאי ג'אז לבצע עליה הרחבת בלוז, ולייצר ג'אז נטול מלודיה בלי לפגוע בחופש האלתור הקבוצתי.

להמשיך לקרוא מחשבות על ג'אז, אפריקה וג'אז חופשי