קטגוריה: כללי

פיולה זה מונח המתייחס לדי.ג'יי. שמקבל שלמונים בשביל לשים בתוכנית הרדיו שלו אמנים מסויימים. אלאן פריד, די ג'יי אמריקני נתפס בשנת 1960 בעוון דבר שכזה. הוא היה די ג'יי מצליח שסייע להפצת הרוקנרול, אך בשלב מסויים חברות תקליטים שילמו לו עבור זמן האוויר שהוא הקדיש להן. הוא לא היה היחיד וסביר מאוד להניח שלא הראשון, אבל הפך לסמל העניין ושילם ביוקר, הקריירה שלו התרסקה, הוא פוטר מכל המקומות שהעסיקו אותו, שקע בדיכאון אלכוהולי ולבסוף הדי ג'יי היהודי מת, 5 שנים מאוחר יותר.

לעומת זאת דיק קלארק שגם הוא נחשד בחשדות דומים, ממש באותה תקופה, הקריירה שלו לא נפגעה פגיעה אנושה שכזו. הוא שיתף פעולה חלקית עם הרשויות, הכחיש מספר האשמות והודה באחרות ולבסוף יצא מזה בזול. המגזין בילבורד טען כי הפיולה הוא דבר עתיק שהתקיים עוד מימי ראשית הרדיו ולמעשה אפילו לפני זה במדיות אחרות.
המקרה מדגיש את הקשר הישיר בין מוזיקה לבין המדיות השונות שמסייעות לפרסומה. זה די ברור שחייב להיות קשר בין הצד שמייצר את המוזיקה לבין הצד שמתווך בינה לבין הציבור הרחב. אבל כסף זה קו אדום. במקרים רבים נחשדו הללו שעסקו במדיות השונות בקשרים עם לייבלים ואמנים. בישראל אין ממש חוק כזה שמונע קשר שכזה, שנאכף אי-פעם, ובנוסף מבחינה אתית זה לא מפריע לרוב העוסקים.

להמשיך לקרוא Payola

הקונגרס האמריקאי הכריז על 2003 כשנת הבלוז. כך בין פברואר 2003 לפברואר 2004, הושקעו משאבים במה שנקרא "שנת הבלוז". וו.סי האנדי נולד ב 1873. הוא גדל בסביבה העירונית של ממפיס, ורכש השכלה מוזיקלית קלאסית. להאנדי היתה להקה שניגנה כל מיני סגנונות כבר בשנת 1892, להקה שהופיעה במקומות שונים ברחבי אמריקה, והביאה את הבשורה שלה למוזיקה שלה בשורה שהתבססה על המוזיקה הקלאסית.

הלהקה ערכה סבב הופעות בדרום בסביבות שנת 1902 או 1903. במהלך הסבב הזה, הגיעו גם לאיזור הדלתא של מדינת מיסיסיפי, שם גילה מחדש האנדי את המוזיקה של הילדות שלו, את הבלוז. האנדי קבע את ביתו באיזור העיירה קלארקסדייל שבדלתא בשביל ללמוד את המוזיקה הזו ולחקור אותה. בשנת 1909, אחת הדמויות הכי צבעוניות של ממפיס, מקום מגוריו האמיתי של האנדי, מר קרומפ, נאבק בבחירות המקומיות במטרה להבחר למשרת ראש העיר. לצורך הקמפיין שלו, שכר קרומפ את להקתו של האנדי, וביקש מהם לנגן את המוזיקה הישנה, את הבלוז.

אלא שלמרבה האירוניה, אחת ההבטחות של מר קרומפ לבוחר היתה לנקות את Beale Street , הרחוב הראשי. כמובן שהמוזיקאים לא אהבו את זה, ה"נקיון" משמעותו היתה בין השאר לנקות אותם מהרחוב! נגני הברלהאוז הרוויחו היטב מכל העסק. הרחוב שימש קרקע פורייה למוזיקאים שהופיעו בקרנות הרחוב ובמועדונים מר קרומפ הבטיח לבוחרים שהוא יפסיק את זה.

להמשיך לקרוא שנת הבלוז

אליס קולטריין, מי שהוכרה בעיקר כ"אשתו של" ג'ון קולטריין הלכה לעולמה. היתה לה השפעה עצומה על בעלה והיא חלק ממה שגרם לו לנסות אפיקים חדשים במוזיקה שלו. בתחילת שנות השישים ג'ון קולטריין כבר היה מוכר כאחד מהגדולים בתחום הג'אז, הוא היה ידוע באהבה שלו לכלי אותו כמעט ולא עזב, הסיפורים אודותיו כוללים סיפורים שכאשר הלהקה היתה יורדת מהבמה להפסקת מנוחה קולטריין לעיתים היה ממשיך לנגן במהלך ההפסקה וחוזר לבמה כשהוא ממשיך לנגן!

הנגן המשקיע והאנטנסיבי ביותר בעולם, שלא יכל להניח את הסקסופון לרגע, עבר שינוי מהותי, מהפיכה תפיסתית של ממש. לא עוד מאמץ של נגינה אנטנסיבית, אלא התחברות לצד הרוחני שלו לצד הצד הפיזי במהלך המוזיקה. מדובר במהלך רוחני שהדעות חלוקות לגבי עד כמה זה באמת ג'אז, אבל התוצאה בכל מקרה היא אחת, לאחר מותו, המוזיקה המאוחרת של ג'ון קולטריין והתפיסה שהציג בה היתה למאוד משפיעה על דורות חדשים של מוזיקאים. המוזיקה נקראה לעיתים "מוזיקה אנרגטית", אואנטגרד ועוד שלל סופרלטיבים.

לחובבי הג'אז האנטנסיבי היתה זו אכזבה מרה, אבל במבט לאחור כיום, ברור שיש חשיבות רבה לעבודה המאוחרת של קולטריין, גם אם חלקים נרחבים ממנה הם חוצניים לג'אז: המוזיקה הזו איננה בנויה על להקה עם סווינג אדוק ואינה ממש מאתגרת את המוביל כקומפוזיטור במובנים הקלאסיים של הג'אז, היא גם לא מתאפיינת באותה שאיפה של "הרחבת-בלוז", מאפיין שהיה הכרחי בג'אז במשך שנים ארוכות. מצד שני האלתור ממשיך להתקיים במובנים שונים חלקם מובנים שלא היו הכרחיים בג'אז לאורך השנים.

ייתכן וג'ון קולטריין התקרב בעצמו כבר לפני היכרותו עם אליס לרעיונות הללו, והיה זה רק מהלך שהתאפשר לו ללכת לכיוונו יותר ויותר מאחר והיה יותר חופשי להוביל את ההרכב שלו כרצונו בניגוד לשנות החמישים שהיה נאלץ לרכז את מרבית העבודה שלו כסיידמן. הוא הוציא את האלבום My Favorite Things עוד לפני ההיכרות עם אליס קולטריין, אלבום שאולי מרמז על משהו פנימי שאולי היה מושך אותו לברוח מהג'אז גם ללא אליס קולטריין בשלב כלשהו, ויתכן שהבחירה שלו באליס קולטריין היה בגלל שהיא ייצגה בנאמנות את הצד הרוחני ועסקה ברוחניות באופן תדיר כולל במוזיקה. כך או כך, אליס קולטריין הספיקה להיות מוזיקאית מובילה בתחום בפני עצמה גם לאחר מותו של ג'ון קולטריין.

המקרה של מייקל ברקר, מאמני הג'אז המובילים בעולם, הוא טראגי. אין יותר טראגי ממוות של דעיכה, מוות שחווה אדם כאשר הוא מצוי בשיאו וצעיר יחסית והוא מתחיל לדעוך למול עיניו עצמו, להעלם ולימוג. וזה היה מותו של ברקר, מוות ארוך ומייסר. ואם חסרה תוספת לטראגיות, הרי שאילו היה נמצא תורם מתאים היה יכול ברקר להתאושש.

ברקר הספיק לפני מותו לחצות סגנונות ולהוכיח את חיוניותו בפלטפורמות מוזיקליות שונות ומגוונות. נגינה מהוקצעת שיכלה להשתלב כמעט בכל דבר מבלי לאבד מהיצירתיות. מותו של ברקר היה טראגי, הנחמה היחידה היא בכך שהוא הספיק לעשות הרבה למרות מחלתו, לא נשבר והוכיח גבורה עד לרגעיו האחרונים, זה לא מכבר הוא סיים עבודה על אלבום אחרון שמהווה את שירת הברבור שלו, אלבום שהופק כאשר ייתכן מאוד שברקר עצמו היה מודע לכך שזה הסוף.

המילה ג'אז החלה להתפרסם כמילת מפתח עוד ב-1917. בשטח התרוצצו להקות ה-Jazz ולהקות ה-Jass הראשונות, זו היתה מעין buzzword , מילה שעושה רעש ומייצרת מונח. כמובן שהמילה התקשרה מיידית עם סגנון המוזיקה שהלהקות הללו של הג'אז הפיצו, אבל מקור המילה לא היה ברור. ב-1919 היו כבר כאלו שחקרו את שורשי המילה ואחת התאוריות שהתפתחו וקיבלו תאוצה מאז ועד היום היא אודות מתופף בלוז אלמוני בשם Charles Washington שחי במיסיסיפי.

לפי התאוריה או אולי האגדה , וושיגטון היה כה מוכשר, המציא סוגים שונים של סינקופות מורכבות, ששימשו אותו לנגן ראגטיים ובלוז, עד שכולם עקבו בהשתאות אחריו וניסו לחקות אותו. הוא היה כה פורץ דרך עד מוזיקאים שרצו לנגן בסגנון נהגו לומר Let's Chas כאשר Chas היה שם הכינוי שלו, במקום Charles. מאוחר יותר על פי התאוריה ההגייה של צ'אז השתבשה ונוצר הג'אס והג'אז. לא ברור עד כמה התאוריה הזו נכונה, ייתכן שצ'אס אכן היה מתופף בלוז יוצא דופן שפרץ דרך או אולי שיפר את המקצבים של נגני ניו-אורלינס, מה שבטוח התאוריה מעניינת כשלעצמה.