זהו החלק הרביעי של סדרת הכתבות על מבקרי הג'אז. החלק השלישי נמצא כאן. בניגוד לאנתרופולוגיסטים, מבקר הג'אז הצרפתי הנודע Hugues Panassie היה מסוג המבקרים המאוזנים, בעיקר בתחילת דרכו. סוג הביקורת המאוזנת היא סוג שבו המבקר מעלה גם את החסרונות אפילו של דברים שהוא אוהב. פנסי שהיה חובב מושבע של מוזיקת הג'אז של ניו-אורלינס, ולמרות שהעדיף אותה על המוזיקה של להקות הסווינג הגדולות כמו אלו של ג'ימי לאנספורד וקאונט בייסי, ראה באחרונות חשיבות משמעותית להיסטוריית הג'אז. בעיני פנסי ההדרדרות של הג'אז היא במובנים מסויימים בעוד הג'אז ממשיך בתקופת הסווינג לייצר דברים חשובים להיסטוריה שלו. פנסי היה מודע לאובדנו של הג'אז היטב, הוא ציין את הטעם הרע של מוזיקאים צעירים שמושפעים דווקא ממה שפופולארי ולא ממה שאיכותי.
לעומת זאת פנסי עצמו תמך בהרחבה של הג'אז לכיוון האקזוטי, למרות שהוא יצא מהכיוון של הג'אז של שנות העשרים. ג'אנגו ריינהארדט למשל היה גיטריסט ששילב צלילים אקזוטיים מבחינת הג'אז, ובעיני פנסי זה היה "בלוז צועני". פנסי ראה בתופעה זו מבורכת. פנסי חזה שהג'אז עתיד להפרד ממאפייניו ולהיהפך בהדרגה למוזיקה שחסרה את החיוניות של הג'אז, והוא צדק מבחינתו, הדברים התפתחו כפי שחזה. כשפנסי אמר שהג'אז ייאבד את כל המאפיינים המוקדמים שלו בהדרגה, הוא פרש באופן מבריק את עתידו של הג'אז, אובדן הסווינג הקולקטיבי, אובדן האלתור במובן המלודי שלו, אלו היו הדברים שפנסי אהב בג'אז וראה בהם את מיטב המשמעות של הג'אז, ועם אובדנם היה זה בעיניו הפיכת הגאז למוזיקה שהמשמעותיות, החיוניות ופריצת הדרך שלה בעתיד יאבדו. פנסי כתב זאת במהלך תחילת מלחה"ע השנייה, בצרפת הכבושה של משטר וישי.
פנסי היה פוסט-מודרני מבחינה מסויימת בראייתו, למרות שדי סלד מהתוצאות שהרעיון של הפוסט-מודרניות עתיד להוביל את הג'אז אליהם, שהרי הוא צפה שהמאפיינים של הג'אז ייעלמו. בתחזית הפסימית שלו הוא איבחן את הפוסט-מודרניזם העתיד לבוא, תוצאה של הליכת המוזיקאים הצעירים אחרי מאפיינים שונים מהמאפיינים המסורתיים של הג'אז. במידה מסויימת היה פנסי פרגמטי בתפיסה שלו, כך למשל, ספרו הראשון ייצא ב-1934 והשני בשנת 1942, בשמונה השנים הללו פנסי שינה דעתו במודע ואף התנצל על כך בסיפרו השני לגבי דברים מסויימים בג'אז. היה זה אולי החלק החלש ביותר בעבודתו, החלק שבו נאלץ לעדכן את תפיסתו.
הופעתו של הביבופ בזירת הג'אז היא אחד הרגעים המעניינים ביותר מבחינת המבקרים. המבקרים שאני אתמקד בהם הפעם, אלו מבקרים שראו בכל התקופה של שנות השלושים הדרדרות עיקבית של הג'אז מבחינה איכותית, וכאשר הגיע הביבופ, הם ראו בכך הדרדרות אפילו גדולה יותר. פנסי שייך כמובן לקבוצה הזו. פנסי לא הופתע מהופעת הביבופ. חשוב לציין אגב שהביבופ היה תופעה שולית מאוד בתחילת דרכו. בשנת 1945 כשהביבופ החל להיות מוקלט בצורה משמעותית היו אלו למעשה שנות השיא של הרכבי הסווינג עדיין והביבופ לא הזיז להם וגם לא היה פופולארי במיוחד בקרב אמני הג'אז המובילים. פנסי ראה את המצב וחזה את ההמשך נכון, כשאמר מספר שנים לפני כן שהצעירים של התקופה נמשכים לתחכום, להרמוניה ולרעיונות שמגיעים הישר מהמוזיקה שהפופולארית ומתרחקים מהבלוז מהמלודיה ומהסווינג, וזה בדיוק מה שקרה עם עליית הביבופ.
פנסי נדרש בשנת 1947 לשאלה הזאת. המועדון החם של צרפת שהוא היה מבעליו היה חלוק בשאלת האותנטיות של הביבופ ושייכותו לג'אז, ופנסי עמד על שלו ושייך את הביבופ אל מחוץ לג'אז גם במחיר של הפרדות מהשותף שלו ואובדן השליטה במגזין הג'אז החשוב ביותר של צרפת. האנתרופולוגיסט ברונמן במידה רבה היה בקו דומה. גם מבחינתו ברגע שאנשי הג'אז החלו להתמקד ביישום של דברים ששונים מהבסיס שהביא לג'אז את החשיבות שלו, הג'אז החל בירידה מהירה. ברונמן גם הוא ראה את תקופת הסווינג של שנות השלושים כהדרדרות אלא שמבחינתו זה היה קריטי הרבה יותר. ההבדל בינו לבין פנסי הוא שפנסי למרות שראה בהרכבי הסווינג הדרדרות למול ניו אורלינס הוא בכל זאת ראה בסווינג יתרון מסויים בבחינה מסויימת למול הג'אז של ניו-אורלינס, ואילו ברונמן ראה בהם הדרדרות מובהקת ומוחלטת. מאחר וברונמן הגיע מהקטע האנתרופולוגי ומאחר וראה בצורה שבה הג'אז היה קיים קשר ישיר לאפריקה, ברונמן גם הוא ביטל את ההליכה של הג'אז לכיוונים שמשחיתים אותו במאפיינים של מוזיקה פופולרית לבנה. ברונמן סתר את עצמו בשלב מסויים כאשר תחילה בעבודתו תאר את התפתחות הג'אז הישר ממאפיינים אפריקנים ולאחר מכן שינה דעתו והחל לנסות ולתאר את הג'אז כמוזיקה ששורשיה בספרד המוסלמית.
ברונמן ככל הנראה לאחר הפרופוגנדה של הנאצים בגרמניה אימץ לחיקו את הדעה הראשונה של הלבנים! בתחילת ימי הג'אז רבים מהמבקרים הלבנים שללו כל אפשרות שהג'אז הוא מוזיקה שנוצרה ע"י השחורים או ששחורים יכולים לייצר משהו בעל משמעות, הם ראו במוזיקה הזו של השחורים עיוות של מוזיקה לבנה בראשם של השחורים. די במפתיע היוצרות התהפכו, ברונמן שבמהלך מלחמת העולם השנייה תיאר בפירוט בסדרת המאמרים שלו את את המאפיינים המשמעותיים של התרבות השחורה שהגיעה מאפריקה וכיצד הם הביאו לחיוניות של הג'אז, דווקא אחרי מלחה"ע השנייה פנה לגישה המסורתית של הלבנים שמחפשת לטעון שכל תרבות אחרת היא בעצם החיקוי של תרבותם. בעיני הלבנים ישו היה לבן, וגם המצרים הקדמונים, היוונים הקדומים וכל מישהו אחר ממנו שאבו חלקים לתרבותם הם כולם היו לבנים, כך שזה לא מפליא שבעיניהם הג'אז היה בסה"כ עיוות של התרבות שלהם ע"י עם שראו בו נחות.
במציאות הלבנים פשוט לא הבחינו פעמים רבות מדברים החשובים של הג'אז ולימים אנחנו רואים עד כמה ההשפעה של המוזיקה הזו שמגיעה מהבלוז השפיעה על כל המהלך המוזיקלי של המאה ה-20. הרעיון של השורשים המוסלמים של הג'אז בספרד מובילים דרך התפיסה שהאדם הלבן מקורו לא באפריקה המערבית אלא באפריקה הצפונית הלבנה של הברברים ובהודו האיסלאם מסייע לחיזוק התפיסה הזאת משום שהוא שובר את הרעיון שמוזיקת הג'אז ומאפייניה החשובים מקורם בדתות אפריקאיות אליליות של השחורים, במקום זה האיסלאם שהוא לבן יותר הוא האחראי, וזאת למרות שבורנמן תיאר במאמריו הראשונים בצורה מדוייקת כיצד הג'אז דווקא כן מתקשר לאפריקה השחורה.
המשך יבוא…