לפני ארבעה חודשים בערך ראיתי את ההרכב של בר נס בפעם הראשונה. הערב היו שם מלבד בר נס על התופים, אסף יוריה על הסקסופון, עמוס הומן על עוד וגיטרה, שי מאסטרו על הפסנתר, וגלעד אברו על הבאס. החומר אותו חומר, והמוזיקאים הפעם היו מוכנים יותר ומתאימים יותר לחומר הנ"ל. ראשית, רע בר נס עושה רושם של מוזיקאי שמתחבר למוזיקה מקטע של נשמה בראש ובראשונה. לכן מהות היצירה שלו מאוד מבוססת על כך שהנגנים איתו יתחברו בדיוק במובן הזה. עמוס הופמן היה מצויין בשביל הנושא הזה.
להופמן יש יד שמאל מצויינת, כמובן, מוזיקה זה תמיד מתחיל מהראש, אבל, הכוונה היא שיד שמאל של הופמן ובכלל הנגינה שלו תו אחרי תו היא הטובה ביותר שראיתי מגיטריסטים ישראלים בסגנון תו אחרי תו. הופמן גם הוא מגיע למוזיקה עם הרבה נשמה, והיכולת שלו להביא אקזוטיקה למוזיקה באמצעות העוד היא אתגר למוזיקאי ג'אז, מאחר והעוד אינו כלי טיבעי במרחבי הג'אז, הוא בנוי על לקסיקון של מוזיקה מזרח תיכונית ולא קל לצאת מהצליל המזרח תיכוני שלו למשהו יותר כללי.
הופמן שמגיע מקטע של נשמה, לפחות להתרשמותי, ניסה דווקא להתחבר לכלי בלקסיקון הקיים של הכלי ולחבר אותו לג'אז. מבחינת הצליל, מי שהתקשה בקטעים של העוד היה דווקא הפסנתרן מאסטרו, משום שמאסטרו בסולואים שלו לא יצר לקסיקון שיתאים לצליל האקזוטי של העוד. בכל הקשור לליווי ושיתוף פעולה, מאסטרו היה מצויין, גם הסולואים שלו מצויינים, אבל החיסרון בצליל שלו בסולואים בכל הקטעים בהם הופמן ניגן עם עוד, בלט. נכון שהסולואים של מאסטרו, שהוא מוזיקאי מהמוכשרים שיש לנו בארץ, ופסנתרן אולי אפילו הטוב ביותר כיום, וכמובן שהקהל מאוד נהנה מהסולואים שלו בפני עצמם, אלא שיש תחושה של חוסר בכך שהסולואים שלו לא מצליחים להכנס לצבע של העוד.
לדוגמא, גלעד אברו הבאסיסט, הסולו היחיד שלו בקטעים של העוד, אמנם לא סולו יומרני במיוחד, אבל בהחלט מחובר לצליל הכללי שנוצר מהאקזוטיקה של העוד. העוד אם כן הוא כלי שעקב הצליל שלו ששובר את הצליל הכללי של הג'אז, או הקלאסי, הוא מאתגר באופן שונה מאשר הגיטרה החשמלית, לשם הדוגמא, אחד הקטעים היה קטע שלא שמעתי את שמו (עמדתי במקום לא נוח וממש ליד היו אנשים שישבו על הבאר ודיברו ולא איפשרו לשמוע ממש את הנאמר על הבמה) שמזכיר מאוד את Love of My Life של להקת קווין במלודיה שלו, אם כי המלודיה שונה, דומה אך שונה.
הפרשנות של הנגנים היתה שונה. יוריה ניגן בלוז, וכך גם הופמן אחריו. מאסטרו הגיע לקטע עם פרשנות קלאסית. התוצאה היתה משהו מעניין דווקא, הפרשנויות השונות התחברו וזה היה מפתיע לשמוע איך הקטע הזה עובר היטב. באופן כללי, הקטעים שבהם הופמן ניגן עם הגיטרה החשמלית, הראו שיתוף פעולה מצויין בין מאסטרו להופמן, וההרכב כולו נשמע בהרמוניה וצליל טובים מאוד. בקטעים עם העוד, זה היה לא יציב, בכל נקודת זמן זה היה טוב מאוד, אבל כשמחברים לתמונה כוללת יש את החיסרון שהסברתי קודם.
יוריה היה טוב מאוד, בקטעים שניגן הוא נע בין הבלוזיות לבין נגינה יותר אנרגטית, השתלב אם כי ככל הזכור לי הוא לא ניגן סולואים בקטעים של העוד, לפחות לי לא זכור אחרת, ויכול להיות שאני טועה, בשל הרעש מהבאר והדוחק לעיתים לא ממש ראיתי מי על הבמה והפסדתי קטע עם יוריה כשישבתי על הבאר. רע בר נס על התופים הפגין ולא בפעם הראשונה, ערב מצויין של תיפוף, הדינמיקה שלו היתה הפעם מושלמת, והיה כייף לצפות במופע ולשמוע את ההרכב מבצע את החומר. בר נס שילב סגנונות מקצבים רבים ושונים במהלך הערב, הסולו שלו היה מצויין, ולמעשה כל מה שעשה, כולל השירה, היה טוב ובמקום.
מילה טובה לסאונד של המקום, למרות החיסרון של הבאר הקולני, ובאופן כללי הבעייתיות שבעמידה בלובי המחובר לנישה של הבאר, עדיין הסאונד היה מצויין ושמעו היטב. והיה גם מעניין בסיום. בקטע של ההדרן הצטרף במפתיע אבישי כהן בשירה ותוף-יד, קטע יפה מאוד שבר נס מספר שלמד מבדואי. איך שלא יהיה, ההרכב של בר נס היה מלא בחום, נשמה, תחכום, וכל מה שמצפים ממופע ג'אז, והתוצאה היתה מופע טוב מאוד, וערב מצויין בעיקר לבר נס ולעמוס הופמן.
ציון: 4.5 כוכבים