אמנות מול פוליטיקה, ותפקידו של הפרשן

האם יש הפרדה בין אמנות לפוליטיקה? שאלה זאת די מטרידה משום שדי ברור שאמנות יש לה פרשנות, ובפרשנויות השונות אפשר למצוא יותר מקורטוב של פוליטיקה, והשאלה היא עניין אסתטי, האזנה למוזיקה, כמשל, ללא היבט פוליטי. למשל, המוזיקה של וגנר שימשה את הנאצים כמוזיקת רקע להצעדת אנשים אל ההשמדה שלהם. ניצולי שואה בוודאי לא היו רוצים להאזין לה. וגם צאצאיהם. בנוסף וגנר עצמו היה איש שהטיף לשנאה הן בעל פה והן באמנות שלו. למעשה, וגנר היה אחד מאבות הנאציזם במובן האמנותי. באחד הימים מישהו אמר לי ש"אין סיכוי שהמנצח דניאל ברנבוים היה מנצח את וגנר אם וגנר היה אמן שהיה מסית להשמדת ערבים.". הדבר נאמר לאחר שנודע שברנבוים סירב להתראיין לעיתונאית-חיילת ישראלית מגל"צ בגלל היותה חיילת.

"אם הוא לא מסכים להתראיין על ידי חיילת בצה"ל שהוא צבא שמטרתו להגן על ישראל, צבא הגנה לישראל, מדוע שיסכים ללגיטימיות של מוזיקה שמבוצעת על ידי ישראלים? בעיניו ישראלי בעצם קיומו גרוע מוגנר והנאצים ולכן הוא מתעקש לנגן את וגנר בישראל.". התשובה שלי לאותו אדם היתה דווקא שונה כי לדעתי מישהו כמו ברנבוים ששם את הקריירה שלו בראש סדר העדיפויות הוא לאו דווקא מסתכל על הדברים במובן הפוליטי הרגיל אלא במובן של הפוליטיקה שיש בעולם שבו הוא נמצא. למשל  יש הרבה עמותות וגנר בעלות כוח רב בעולם המוזיקה הקלאסית, למשל. עמותות אלו בוודאי יתמכו במישהו כמו ברנבוים שעוסק בדיוק בפוליטיקה האמנותית שמעניינת אותם. להמשיך לקרוא אמנות מול פוליטיקה, ותפקידו של הפרשן

ג’יימס קוטון

גם אם מסתכלים על ההיסטוריה כולה של הבלוז בשיקגו, מראשיתה ועד ימינו, אין הרבה מפוחנים בסגנון של שיקגו בלוז בליגה של James Cotton. כשג'ימס קוטון נולד בשנת 1935 זה היה אולי עתיד שצפוי לבוא, עם אימא מפוחנית שכבר בגיל צעיר לימדה אותו לנגן על המפוחית, זה לא מפתיע שקוטון נהיה מפוחן כלל וכלל. גם בהמשך המשפחה תמכה בו ולמעשה היה זה כאשר דוד שלו הסיעו לתחנת הרדיו KFFA לבקר את אלילו Rice Miller הידוע בכינויו Sonny Boy Williamson #2, שהנער הצעיר קוטון נחשף לראשונה לאמנים מובילים בתחום. מכאן הדרך הייתה קצרה יותר.

ויליאמסון ראה את בקוטון הנער הצעיר את ממשיך דרכו, וכמו אמנים רבים אחרים להם סוני בוי ויליאמסון נתן הזדמנות, כך גם קוטון קיבל ממנו הזדמנות להופיע בתוכנית קינג ביסקוויט טיים הפופולארית. אך לא רק התוכנית, אלא שבמשך תקופה זו בחייו התלווה קוטון לסוני בוי ויליאמסון לאן שהלה היה הולך ולמד ממנו את רזי המפוחית בלוז המתקדמים יותר. שלב זה בחייו הפך אותו מחובבן שמנגן בחוגי משפחה, למי שמתחיל לשחק עם הגדולים, וכאשר מישהו בקליבר של סוני בוי הוא המורה זה לא מפתיע שיש התקדמות מהירה. להמשיך לקרוא ג’יימס קוטון

אמנות מול פוליטיקה, ותפקידו של הפרשן

האם יש הפרדה בין אמנות לפוליטיקה? שאלה זאת די מטרידה משום שדי ברור שאמנות יש לה פרשנות, ובפרשנויות השונות אפשר למצוא יותר מקורטוב של פוליטיקה, והשאלה היא עניין אסתטי, האזנה למוזיקה, כמשל, ללא היבט פוליטי. למשל, המוזיקה של וגנר שימשה את הנאצים כמוזיקת רקע להצעדת אנשים אל ההשמדה שלהם. ניצולי שואה בוודאי לא היו רוצים להאזין לה. וגם צאצאיהם. בנוסף וגנר עצמו היה איש שהטיף לשנאה הן בעל פה והן באמנות שלו. למעשה, וגנר היה אחד מאבות הנאציזם במובן האמנותי. באחד הימים מישהו אמר לי ש"אין סיכוי שהמנצח דניאל ברנבוים היה מנצח את וגנר אם וגנר היה אמן שהיה מסית להשמדת ערבים.". הדבר נאמר לאחר שנודע שברנבוים סירב להתראיין לעיתונאית-חיילת ישראלית מגל"צ בגלל היותה חיילת.

"אם הוא לא מסכים להתראיין על ידי חיילת בצה"ל שהוא צבא שמטרתו להגן על ישראל, צבא הגנה לישראל, מדוע שיסכים ללגיטימיות של מוזיקה שמבוצעת על ידי ישראלים? בעיניו ישראלי בעצם קיומו גרוע מוגנר והנאצים ולכן הוא מתעקש לנגן את וגנר בישראל.". התשובה שלי לאותו אדם היתה דווקא שונה כי לדעתי מישהו כמו ברנבוים ששם את הקריירה שלו בראש סדר העדיפויות הוא לאו דווקא מסתכל על הדברים במובן הפוליטי הרגיל אלא במובן של הפוליטיקה שיש בעולם שבו הוא נמצא. למשל  יש הרבה עמותות וגנר בעלות כוח רב בעולם המוזיקה הקלאסית, למשל. עמותות אלו בוודאי יתמכו במישהו כמו ברנבוים שעוסק בדיוק בפוליטיקה האמנותית שמעניינת אותם. להמשיך לקרוא אמנות מול פוליטיקה, ותפקידו של הפרשן

בגר/צחר/זלמן תיאטרון גבעתיים סדרת אפטאון דאונטאון ג’אז 2008–06–27

בדרך כלל יוצא לי לאחר למופעי ג’אז, הפעם הקדמתי והגעתי לתיאטרון גבעתיים כארבעים דקות לפני ההופעה, מה שהותיר לי די והותר זמן להתרשם שוב מהפסלים הפזורים מחוץ לתיאטרון גבעתיים. ישנו פסל שנראה כמו מפת ארץ ישראל חצויה לשניים. הפסל נראה די חלוד. יצירה אחרת נראית כמו גלגל מסתובב עם דמויות אדם. כמובן שיש את היצירה שנראית כמו קופסת סרדינים חצי פתוחה שבתוכה יש זוג, גבר לבוש בהידור ולצידו אישה עירומה. משם המשכתי פנימה לתערוכת ציורים של יעל נויבירט. הדמויות הניבטות מיצירות האמנות שלה קיבלו גוון מעניין. יש קטע שבו רואים נשר עף מלמעלה ובתוכו משתקפים כל מיני מבנים יצירת האדם. או מקרה אחר של ציפורים שמקננות להן, ברקע שבו האדום שולט, ומתחת להם ניפתח עולם בגוון אחר. כל יצירות שסוחפות את עולם הדמיון האישי עשויות להיות מעניינות, אלא שמה שמעניין יותר בתערוכה של נויבירט הוא החיבור בין יצירות שהיא מייצרת עם המכחול לבין שירים שמצויים מאחורי הקלעים של כל יצירה. כל יצירה מותאמת לשיר.

המופע של בגר, צחר וזלמן היה במובן מסוים או במידה מסוימת מופע שציפיתי שיהיה מופע על טהרת האגו. הסיבה לכך הייתה שהמופע רשום על שמותיהם של 3 המשתתפים, מה שגרם לי לחשוב שהם עשויים לנסות כל אחד באופן עצמאי להפגין את הכישורים מה שעשוי להתפתח למופע אגו. אלא שהתבדיתי לחלוטין, ולא רק זאת, הייתה זו הפתעה לטובה, האמנים לא רק שפרגנו אחד לשני, אלא חשוב מכך, שיתוף הפעולה שלהם, הדינאמיקה הקבוצתית שלהם, ההקשבה אחד לשני ובסופו של דבר, חילופי הביטויים המוזיקליים, התבצעו תחת השראה טובה ובאינטנסיביות מעוררת התפעלות. ייתכן כי זה תוצאה מכך שהשלושה נפגשו באופן חד-פעמי במופע מיוחד, שהתוצאות היו כאלו. בגר הוא בלא ספק סולן מאוד אינטנסיבי, השולט ברזי ג’אז פסקולי הסרטים כמו גם בצרחות וזאת לצד שליטה באלמנטים שמגיעים מביבופ וכדומה. ההשלמה שהוא קיבל מצחר, הייתה אחד הדברים היפים של הערב. צחר, פחות נוטה לצרחות ויותר שקול בנגינה שלו, חולש היטב על קונספטי פסקולי הסרטים, התגלה כאיש צוות מרתק והשיתוף פעולה שלו עם בגר הוא הטוב ביותר שיש כיום בג’אז הישראלי להציע מבחינת שיתוף פעולה של 2 סולנים. להמשיך לקרוא בגר/צחר/זלמן תיאטרון גבעתיים סדרת אפטאון דאונטאון ג’אז 2008–06–27

חמישיית קן פפלובסקי – פסטיבל הג'אז קיסריה 12.06.2008

קן פפלובסקי שיש לו ידע רב במוזיקה על גווניה, בסגנונות רבים ובכיוונים שונים, הגיע עם החמישייה שלו, מוזיקאים מיומנים ביותר, אבל. סיימתי עם המילה 'אבל' ואחריה נקודה את המשפט הקודם, בגלל שעצם השימוש במילה "אבל" אומר שיש כאן איזה בעייה, ואכן, נתגלעו מספר בעיות בהופעה שאני מייד אציין ואפרט אותן,  עצרתי משום שעצם קיום מה שאני רואה כבעיות לא אומר שהיתה הופעה רעה, ההיפך הוא הנכון, ההופעה היתה טובה, אלא, שקשה לא לומר שהיה פוטנציאל למשהו הרבה יותר גבוה. לא ליצור רושם בתת-מודע שכל ההמשך של מה שאני כותב מצביע על חולשה מוחלטת של ההופעה אתמול באמפי המהודר של קיסריה.

פפלובסקי הוא אמן שהבין היטב שהוא מגיע בשביל לתת לקהל הצגה טובה, חוש ההומור יוצא הדופן שלו לא הספיק להימאס עלי במהלך ההופעה, (הכוונה כמובן לחוש ההומור שהוא הפגין במעברים שבין השירים ןבהצגת השירים). בנוסף, קשה לומר שלמישהו בקהל אתמול היה ספק שהנגנים של פפלובסקי הם ברמה טכנית גבוהה, כל הנגנים שולטים היטב בכל מה שקשור במה שהם עושים, והם עושים הרבה דברים שונים כל אחד בפני עצמו, כלומר זה לא ממש סווינג ישן, יש כאן גלישה מובהקת לכיוונים מלבד הסווינג שבאה לידי ביטוי על ידי כל הנגנים, כפי שיוסבר בהמשך. להמשיך לקרוא חמישיית קן פפלובסקי – פסטיבל הג'אז קיסריה 12.06.2008