מר לוויתן

רציתי לציין לשבח את הטור של בני ציפר בבלוג שלו ב"הארץ". הרעיון שצעירים ישראלים יסעו לפריז אולי הוא לא הרעיון הכי מוצלח, משום שלא כולם נוסעים בשליחות עיתון "הארץ" וזוכים לשהות במחיצת אנשים מעניינים באנטלקטואליזם של צרפת, אלא שהרעיון באופן כללי שמוצלח הוא כזה, הישראלים אכן הולכים במסלול שהמערב, בראשותו ארה"ב ואירופה, מתווה, ואם ישראל יכול לטעום מהבונבוניירה של המערב הזה, מחוזות אינטלקטואלים, הרי הוא הולך בכיוון שאליו בעצם התרבותיות הישראלית מכוונת. ומכאן נגזר שירכוש כלים הרבה יותר משמעותיים מאשר בהודו בסבירות טובה משום שהוא בעצם לומד ממה שקברניטי המדינה מכוונים אליו.

לגבי הישראליות כשלעצמה, יש משהו גס ומחוספס בישראלי אלא שקשה לומר שגסות וחיספוס אינם מנת חלקו של צרפתי אקרעי. אבל יש משהו בשיח האנטלקטואלי המערבי ששונה מהגסות הישראלית ואולי כדאי כמו שציפר מציע ללמוד מזה, אם כי ציפר בטור הספציפי עצמו מידי פעם פספס הזדמנויות להכות ברוך ונטה לכיוון היותר גס, ולא לעדינות האירופאית האינטלקטואלית, יש משהו בתרבות האירופאי שמאפשר לדברים שנשמעים מעודנים לחתוך בבשר החי לעיתים יותר מאשר מה שנשמע כמו פרא ישראלי שזועק. למשל, הבריטים ידועים ביכולות שלהם לעקוץ בציניות עדינה וממש לקטול ברכות. הצרפתים גם כן יש משהו סובלני באנטלקטואליזם שלהם. להמשיך לקרוא הבלוג של בני ציפר

ברובד הבסיסי של מהות אמנותית קיים רצון לפריצת דרך. אמנות שאינה שואפת לפרוץ דרך היא, בדיוק כמו כל דבר אחר שלא שואף לפרוץ דרך, דבר מת או על סף מיתה. באמנות זה בא לידי ביטוי בשינוי של סגנון או לפעמים כאשר יש אובדן של רכיבים תרבותיים מסויימים, למשל כאשר מגיע דור מסויים להישגים מסויימים והדור שלאחריו חש שהוא לא יכול לפרוץ דרך לאור הגדולה של הדור הקודם, נוצר המצב של המיתה. הדבר גורם בטווח הארוך ובהסתכלות שכזו על פרקי זמן ארוכים בהיסטוריה להבנה כי קיים עניין התאימות לאחור ומידת התאימות לאחור לא נופלת בחשיבותה פעמים רבות ממידת פריצת הדרך אלא להיפך, התאימות לאחור שומרת על הישג, וכל עוד היא אינה מתרפקת לאחור אלא מסתכלת קדימה היא עשויה להביא לתוספות מבורכות.

אני מקווה להביא הפעם דוגמאות מעולם המחשבים דווקא. למשל, חברת מיקרוסופט ידועה ברצונה לסגל הרגלים חדשים ולעצב הרגלים אלו כלפי השוק. אפשר לראות למשל שבאינטרנט אקספלורר 7 לקחו את התפריט העליון, זה שיש בו את ה"מועדפים" וה"קובץ" וה"כלים" ומיקמו אותו מתחת לשורת הכתובת. מדובר בדבר קטן וניתן לתיקון כמובן, אלא שעיקר הרעיון הוא שמיקרוסופט רוצים שבראש תהיה שורת הכתובת,מעל ה"מועדפים" ורוצה לסגל הרגל זה לצרכנים. ואם מוסיפים את זה שלעיתים באופן ברירת מחדל ה"מניו באר" בכלל לא מופיע במערכות החדשות של הדפדפן של מיקרוסופט, המשמעות היא שמקרוסופט רוצים לסגל שימוש יותר נרחב בשורת הכתובת מאשר במועדפים. להמשיך לקרוא תאימות לאחור

מוזיקאים מאז ומתמיד היו במקום מסויים פעילים חברתיים. נכון שבתקופות מסויימות מוזיקה היא מקצוע לכל דבר, כלומר מקצוע שתלוי במהות המוזיקה עצמה ולא במהות המעורבות החברתית, אבל, כידוע יש קשר בכל מקצוע שיש לחברה, ובמוזיקה שבאופן מסורתי, הן משוררים לפני אלפי שנים שהיו שרים שירי מחאה בפני מלכים, והן עד ימינו, במוזיקה החשיבות לקשר חברתי נשארה גדולה מזה ויש ציפיות של חברה ממוזיקאים שיטלו חעל עצמם מעמסות חברתיות. במקרים מסויימים המוזיקאים חרגו ממעורבות חברתית ולקחו את זה לנישות פוליטיות, דבר שהוא פחות מעניין, אבל בכל מקרה של מעורבות חברתית של מוזיקאים יש עניין רב.

אמנים בישראל נוטים בעיתות מצוקה בעיקר לתת סיוע. ולעיתים גם מחאה בנוסח "פרצופה של המדינה", או "מאמי יא מאמי" כל מיני יציאות שכאלו שאמנים עושים. כך למשל הרחק מעיני הזרקורים עשו זאת הרכב "מיניסטרי אוף ג'אז" בשדרות בחודשים האחרונים. ועכשיו גם מגיע זמנם של אמני הדרום. יוזמות אלו שמחזקות את הקשר בין המוזיקאים לחברה הן חשובות מאוד לא רק לחברה אלא גם למוזיקאים, וזה יפה וטהור שמוזיקאים אומרים אמירה חברתית, ולא משנה מה הפאן הפוליטי שאנשים חושבים שיש לה, אמירה חברתית במובן הטהור היא התחברות למצוקה חברתית כלשהי בלא הקשר פוליטי, והיא חשובה מאוד.

אמנים שמתחברים לפאן הפוליטי זה סיפור אחר שאולי בעתיד אני אכתוב עליו קצת.

אחד השילובים המעניינים שמביאים את הסטנד אפ קומדי המודרני לפתח של תקופה מעניינת הוא שמעמד ההומור משתנה לחלוטין. הכשרוני ביותר בתחום הוא כריס רוק, שממש מהווה איפיון מלא של הז'אנר. אם בעבר ההומור היה מפורש והבעת עמדות היתה מרומזת, אפשר לומר שהיוצרות התהפכו לחלוטין. הכישורים הנדרשים כיום כפי שמציג אותם כריס רוק, הם לא פחות יכולת להביע עמדות מוצקות לגבי דברים, מאשר היכולת להיות הומוריסט. כמובן שהפאן הנלווה הוא רמת רצינות יוצאת דופן, היכולת לדבר על נושאים רציניים מאוד, נושאים שעומדים במרכז חברה, פוליטיקה, ויחסים זוגיים, ולדון בהם בשילוב הומור.

המהפכה הזאת בתפיסה יכולה להביא לכך שקומיקאי עשוי בעצם במשך דקות ארוכות לשחק תפקיד של פוליטיקאי, להציג עמדות באופן מפורש, ואם ישלב בכך הומור מספיק, ובמקומות הנכונים, הוא עשוי למצוא את עצמו עושה דברים לא שונים ממה שכריס רוק עושה. כתהליך חברתי מדובר בעצם ברמה גבוהה יותר של דמיון שנדרש מהמאזינים, הם אינם נזקקים לאינטנסיביות של הצחוק, כמו לדריכות. הדבר יעיל במיוחד בקרב קהל כאשר הקהל אינו מבקש להעמיק בדברים אלו באופן טיבעי, הקהל יוצא מההופעה עם תובנות פוליטיות חברתיות ובין-זוגיות, ולא רק עם השחרור העיצבי הנלווה לצחוק. להמשיך לקרוא כריס רוק