פסטיבל הג'אז של קיסריה, 2008

למי שנכח בשנה שעברה בפסטיבל הג'אז של קיסריה, בוודאי היתה התחושה שהוא צופה בעולם הולך ונכחד של מוזיקת סווינג. אמנם היו שם צעירים, אך החבורה המובילה היתה בגילאים מתקדמים למדי. הפסטיבל שעמד בסימן ניו-אורלינס היה מבוסס דווקא על מפגנים של הנגנים השוניםמעין ג'אם סשון שלפרקים הסתדר והתייצב למשהו קולקטיבי יותר,זה אפשר לצפות ביכולות הוירטואוזיות של הנגנים עצמם אבל היה חסר משהו בשביל להרגיש שהמופע מתעלה לשיאים. הפסטיבל השנה, לפחות על פי התוכנית שנראית כרגע נראה שהולך להיות בעל מתכונת שונה ויש לברך על כך שהשנה מנסים משהו טיפה שונה, ויותר מתאים לרוח הזמן. אין ספק שתהיה יותר תחושה של רעננות לצפות באמנים צעירים יחסית שנותנים את המבט בן ימינו על מוזיקת הסווינג, ייתכן ולא נצפה בסולנים בסדר גודל של וורן וואשה שהפליא בשנה שעברה, או אמנים עם נסיון וטכניקה כמו פיצרלי, אבל נזכה לצפות בתוכנית אמנותית יותר מסודרת מאמנים שמצויים בשיא הקריירה שלהם ומקליטים באופן מסודר בלייבלים, ומתפקדים כהרכב לכל דבר.

The Ken Peplowski Quintet שיפתחו ביום הראשון של הפסטיבל הם ההרכב המעניין ביותר מבחינה היסטורית, וזאת בלי לפגוע בהרכבים האחרים, מבין ההרכבים שיגיעו. פפלובסקי בן 49 אבל בעל השגה מוזיקלית יוצאת דופן כפי שאפשר לראות ברפרטואר שלו.בשנת 1987 החלה הקריירה העצמאית שלו עת חתק בלייבל קונקורד, קריירה שנסקה לשיאים. פפלובסקי הציג רעיון מעניין שבו מצד אחד לקח את האב טיפוס של הסווינג כנקודת מוצא, אבל בפורמט שדומה להרכבים הקטנים דוגמת זה של בני גודמן. פפלובסקי ששולט היטב בשלושה גלי נגינה, סקסופון אלט, סקסופון טנור, וקלרינט, לקח את נקודת המוצא הזאת והרחיב אותה לכיוונים רבים, השפעות של בני גודמן, ג'לי רול מורטון, לואיס ארמסטרונג, אדי לאנג, ורעיונות שכאלו לא מנעו ממנו להתמקד אפילו יותר מכך ברעיונות של אמנים כסוני סטיט, צ'ארלי פרקר, דיזי גילספי, למשל, או אורנט קולמן. למרותשנקודת המוצא היא לכאורה הרכב סווינג לחמישיה החומר שבוצע בקונקורד היה בעיקר חומר שחיבר את הסווינג הזה לביבופ ואף לג'אז חופשי! להמשיך לקרוא פסטיבל הג'אז של קיסריה, 2008

לייצר תרבות

הכתבה הבאה ב Y-NET מראה אולי את האבסורד בעשייה התרבותית בישראל: שוב פעם מתברר שבעיני הללו שקובעים את גורל התרבות הכל מסתכם בכסף ותקציבים. אני רוצה ברשות הקוראים לצטט מספר ציטוטים ולהסביר למה לדעתי העניין הזה מיותר למדי. אבל אולי כדאי להזכיר לפני כן את כל העניין של מותה של שוש עטרי וההאשמות שנילוו ע"י איש רדיו שעוסק באקטואליה. כידוע התפרסמו האשמות של גבי גזית, כי הללו שכיבדו את שוש עטרי לאחר מותה הם הללו שזילזלו בה בחייה. בין אם גזית, שעוסק באקטואליה, הביע משהו אמיתי ובין אם היתה זו רק פרובוקציה, אפשר לראות שיש כאן מאבק בין אנשי האקטואליה לאנשי התרבות, כלומר בין הללו שעוסקים בתוכן אקטואלי לבין הללו שעוסקים בתוכן תרבותי, וזאת מבלי להכנס לרמה הן של האקטואליה והן של התרבות המשודרים בתחינות הרדיו של ישראל.

אין כסף, אין תרבות גבוהה ולכן אין רייטינג, ולא להיפך. זוהי השורה התחתונה של מושב "שידורי תרבות ואמנות" שהתקיים היום (ה') בכנס "הרדיו כשידור ציבורי" שנערך בבית סוקולוב מטעם רשות השידור, בנוכחותם של בכירי רשות השידור והשר יצחק הרצוג.

זוהי מסקנה אומללה ביותר. להמשיך לקרוא לייצר תרבות

האקדמיה וסוף המוזיקה כז'אנר אמנותי

כידוע האקדמיה היא מקום טוב להרס יצירתיות אמנותית. כמעט כל סגנון אמנותי שהגיע לאקדמיה, סיים דרכו כסגנון חי. כיום הסכנות לא פוחתות אלא אף מחריפות. ברגע שנתנו למתכנתים להפוך מוזיקה לקבצי mp3, כלומר, נתנו לאנשים עם ידע  נרחב באלגוריתמים מתמטיים ולא בהכרח ידע באמנות להחליט כיצד תשמע המוזיקה, זוהי התפתחות מסוכנת ומשחיתה שאולי בעתיד היסטוריונים שישאלו עצמם ויחקרו את חיסול המוזיקה כאמנות, יצביעו על רגעים אלו כהתחלה של הסוף.

שהרי קובץ mp3 הוא בעצם צמצום של המוזיקה, נסיון לצמצם את המידע הנדרש בשביל לשמור על המידע שכלול בקובץ מוזיקה בשביל לתפוס פחות מקום. לשם כך באמצעות חקירות והתבססות על מחקרים החליטו על מקטעים מסויימים שהאוזן האנושית לא כל כך שומעת, לכאורה, הורידו אותם, ויצרו שיטה. ייתכן ועצם עניין ההקלטות כשלעצמו הוא תחילת הסוף, אלא שעצם ההקלטות לבדן הוא לא הבעייה, הראייה היא מוזיקה חיה באיכות טובה שהתפתחה עם ההקלטות דוגמת ג'אז או אפילו חלק מהרוק. להמשיך לקרוא האקדמיה וסוף המוזיקה כז'אנר אמנותי

דיון נוסף "אחד יותר מידי"

בשבוע שעבר כתבתי על הדיקדוק של המוזיקה, שהיא שפה שקשורה בחברה ויש לה זמני עבר הווה ועתיד. למעשה לא היה צורך רב להתייחס לזה כי כבר מהימים שהתחלתי לכתוב בבלוג, הג'אז היה במרכז, וטענתי שהג'אז מוזיקה מתה. אלא שכשאתה אומר לאנשים שהג'אז היא מוזיקה מתה, או אפילו מוזיקה שקבורה עמוק הרבה יותר באדמה, כמו מוזיקה קלאסית למשל, אנשים רוגזים. "איך אתה מעז?" ובדר"כ "מי אתה בכלל?" אלו הם חלק מהתגובות שנובעות בדר"כ מחוסר בהכרה בין מה זה משהו חי ומשהו מת. אני קורא לזה דיון אחד יותר מדי.

אני יכול לקרוא למשל על אלברט איינשטיין בעיתון של ימינו וזה לא הופך אותו לחי. מישהו עוסק, ללא ספק יש מישהו שעוסק בתורתו ולומד אותה. הוא ינסה לעשות איתה משהו ואולי גם יצליח. אנשים מתרגמים זאת לחיי נצח. לפי זה הפילוסוף סוקרטס למשל יחיה חי חיי נצח וספק אם אי פעם אלו יסתיימו. סוקרטס העמיד בפני האנושות דילמה, לפחות כך זה נחקק בזכרון האנושי, שכמעט כל פילוסופיה שקמה נאלצת לאיזשהו מקום להתמודד איתה. למשל הפוסט מודרניזם שהוא פילוסופיה שקמה אלפי שנים לאחר מותו של סוקרטס, במידה רבה אפשר לומר שהיא נזקקת לרעיון מסויים של סוקרטס בשביל להתקיים. להמשיך לקרוא דיון נוסף "אחד יותר מידי"

עבר, הווה, ועתיד במוזיקה

זה נושא שכתבתי עליו בקצרה בעבר ועכשיו הזמן לפרט קצת יותר. שאלת העבר מול הווה מול עתיד באמנות ובפרט במוזיקה תמיד נשאלת. בכל זמן עבור סגנון מסויים באמנות ישנם 3 דורות, האחד זהו דור ההווה, במוזיקה אלו אותם אמנים שמובילים את הסצנה. לצידם קיים דור העבר, הללו שעוסקים עדיין בסגנון למרות שהם נחשבים למיושנים, לא משנה מה יעשו, והדור הנוסף הם הצעירים, הללו שבעתיד אמורים לתפוס את המקום. כמו כל דבר אחר, כל קבוצה מנסה לחזק את עצמה בכל מחיר. לקבוצות השונות ישנם תומכים מסיבות שונות, לייבלים למשל ירצו שהאמנים שלהם יתחזקו, ולכן יתמכו בדור שמתאים להם. כך גם חוקרים וכמובן הקהל, כל אחד מסיבותיו משתייך לקבוצה אחת, לפעמים גם ליותר מאחת.

דוגמא למצב אפשרי, דו שיח דומה יוצא לי לעשות כמידי פעם ופעם עם מישהו תורן ששואל אותי למשל איזה בלוז אני הכי אוהב. כשאני מסביר שמדובר בבלוז ישן משנות העשרים, התשובה עשויה להיות, "מה אתה מקשיב למוזיקה המיושנת הזאת?". אולי בגלל שאני אוהב אותה ונהנה ממנה וחושב שהיא הכי טובה? על זה לא חושבים! אבל נניח את זה לרגע בצד. השאלה שאני בדר"כ שואל בתגובה זה "מה אתה שומע?". די הגיוני לשאול. והתשובה שמתקבלת לא פעם ולא פעמיים היא תשובה שאיננה מפתיעה כלל וכלל. "אני שומע מאדי ווטרס" או "בי בי קינג" או אפילו "אריק קלפטון". השאלה כמובן שאני שואל במצב כזה היא, "למה אתה שומע מוזיקה מיושנת כל כך?" להמשיך לקרוא עבר, הווה, ועתיד במוזיקה