מחבר: Mr. Whale

הפעם הראשונה בפאב 'הרוזנת' והופתעתי לטובה מהסאונד של המקום. אל הבמה עלו מיטב הנגנים בסצנת הג'אז הישראלית, בשביל לתת גיבוי לזמר רביד כחלני. העניין הזה סיקרן אותי מלחתחילה, כלומר סיקרן אותי כבר על הנייר, עצם הרעיון כשלעצמו מעניין, ואולי אחד הדברים שאני מייחל שיקרה זמן רב הוא שסצנת הג'אז הישראלית תצליח להתחבר לווקליסטים מוכשרים שיוכלו להרים משהו מקורי ויצירתי שיוכל לחבר מוזיקה מקומית עם נגני ג'אז ולייצר סצנת ג'אז ישראלי ווקלי גדולה. היו בעבר נסיונות בתחום חלקם טובים, שלא זכו להמשכיות והשפעה מספקים על נוספים להצטרף ולייצר סצנה שכזאת, וכחלני יש לומר הוא זמר עם פוטנציאל עצום לספק את הסחורה הזאת.

הקטע הראשון של ההרכב הזכיר מאוד את סצנת הסקא הג'מאייקנית של שנות החמישים, אותה סצנה שחיפשה את הקול המקורי והיצירתי שלה דרך מוזיקת ריתם אנ בלוז אמריקאית. תוך מספר שנים, החל להתפתח סגנון הדאב, שהוא אחד היסודות הגדולים ביותר של ההיפ הופ ומבחינה היסטורית די ברור שההיפ הופ לא היה מה שהוא ללא הדאב, ועם עלייתו של בוב מארלי, זמר וירטואוז שידע לחבר את המקומיות הג'מאייקנית אל האר.אנ.בי ולייצר מוזיקה עצומה וחדשנית מתוך כך. ההרכב של כחלני נראה היה בקטע הראשון כאמור, באנלוגיה שלנו בשלב של הסקא, לפני בוב מארלי ולפני הדאב, ובי זה נטע תקווה עצומה שאולי זה יקרה להרכב הזה והם יממשו משהו בדומה לג'מאייקנים. להמשיך לקרוא הרוזנת, רביד כחלני, 8 ספטמבר 2008

המופע הזה לא היה זה שמיועד להתרשם טכנית מאוון פרקר עצמו. השימוש שלו בסקסופון טנור לצד סקסופון טנור טנור נוסף אחד לפחות, סקסופון בס נוסף, וסופרנו סקסופון (או קלרינט) הציב אותו במקום שבו הוא ככל הנראה פחות רצה למצוא את הביטוי הטכני. ומצד שני, מבחינה קבוצתית, הקבוצה של הנגנים שעלתה לנגן בלבונטין הגיעה במטרה פשוטה וברורה לנגן ג'אז פסקולי סרטים. במקרה הזה זה היה כמו פסיפס מאולתר, אוסף של קטעים שכל אחד מהם היה יכול להקבע באותו רגע.

בניגוד למופע ג'אז פסקולי סרטים מסודר כאנסמבל, היה המופע אתמול מעין תוהו ובוהו שלם, כך שהמבחן היחיד היה האם התוהו ובוהו הזה מצליח לייצר איזשהו פסקול. למרבה המזל, זה יצא טוב, בעיקר היה זה נגן הסופרנו סקסופון שניגן מדוייק ברגיסטרים הגבוהים ובכך משף את האחרים להשלים את החוסר כאשר שאר הנגנים התמקדו ברגיסטרים האחרים באופן טיבעי ואלמלא היה להם נקודת השוואה לא היו מנסים להגיע לשם ככל הנראה והיתה סכנה שינגנו למטה למטה. להמשיך לקרוא לבונטין 7, אוון פרקר, 6 ספטמבר 2008

האיש הזה הוא הדבר שציפיתי לו, מהגדולים של הבלוז של שיקגו, הוא הכיר ועבד עם כל מי שאפשר להעלות על הדעת, האיש הזה הקליט לראשונה לפני 56 שנים, הוא מגיח מתקופה אחרת, שבה הבלוז של שיקגו היה מוזיקה חדשנית ומתפתחת, הוא מגיע בדיוק משם, דור שלם לפני שנערי הפרחים של שנות השישים והשבעים חגגו עם הרוק המתחדש של החיפושיות והסטונס, ג'וני וינטר והאחים אולמן, בוב דילן וג'ניס ג'ופלין, הנדריקס והדלתות, ואפילו מספר שנים לפני שנערי הרוקנרול האמריקאי, הגיחו בהשפעת הבלוז, אלביס, קרל פרקינס, באדי הולי ועוד שורה ארוכה.

קוטון מגיע מהקטע הטהור של הבלוז של שיקגו, שהיה בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים הזרם המייצג של אנשי הדרום שעלו צפונה לאחר מלחמת העולם, בעיקר לערים התעשייתיות כמו שיקגו, והביא לשם את החום הדרומי מהמיסיסיפי. בשביל מי שמאזין למוזיקה הזאת במשך שנים, מבלי לחוש אותה באופן חי, אלא רק על גבי תקליטורים, היה הערב אתמול בלתי נשכח. להמשיך לקרוא זאפה תל אביב, ג'יימס קוטון, 4 לספטמבר 2008

מועדון הקמלוט שודרג היטב. לפני כחצי שנה בפברואר הייתי במופע בקמלוט כשהיה נקרא קמלוט, ודבר אחד די בטוח: אנשי זאפה הביאו את המקצוענות לקמלוט. הקמלוט היה מועדון טוב מאוד בזמנו, אך כעת זאפה הרצליה הוא מתיחת פניםשדרוג  וליטוש, שהופכת אותו ליותר ידידותי ונוח. המופע הציג את אייל והגרוב בנד בראשותו של אייל פרץ, מופע מלא פוטנציאל.

פרץ עצמו הוא אחד הראשונים שמתייחסים לשירה בסגנון מוזיקת הנשמה בצורה רצינית, וזה הסגנון שפרץ היציג, האר.אנ.בי של שנות השישים- שבעים שגולש לשנות השמונים, סול, פ'אנק, גרוב, גרסאות כיסוי לאמנים כמו ריי צ'ארלס, ג'יימס בראון, ואפילו פרינס, והשירה בסגנונות אלו היא חשובה מאוד, ובאמת פרץ משקיע הרבה נשמה ואנרגיות בשירה, הוא חי את זה, והוא בנה את ההרכב שלו, לפחות כך זה נראה, בצורה שיכולה להביא את המוזיקה הזאת למיצוי הפוטנציאל שלה. להמשיך לקרוא זאפה הרצליה – אייל והגרוב בנד