מחבר: Mr. Whale

כידוע האקדמיה היא מקום טוב להרס יצירתיות אמנותית. כמעט כל סגנון אמנותי שהגיע לאקדמיה, סיים דרכו כסגנון חי. כיום הסכנות לא פוחתות אלא אף מחריפות. ברגע שנתנו למתכנתים להפוך מוזיקה לקבצי mp3, כלומר, נתנו לאנשים עם ידע  נרחב באלגוריתמים מתמטיים ולא בהכרח ידע באמנות להחליט כיצד תשמע המוזיקה, זוהי התפתחות מסוכנת ומשחיתה שאולי בעתיד היסטוריונים שישאלו עצמם ויחקרו את חיסול המוזיקה כאמנות, יצביעו על רגעים אלו כהתחלה של הסוף.

שהרי קובץ mp3 הוא בעצם צמצום של המוזיקה, נסיון לצמצם את המידע הנדרש בשביל לשמור על המידע שכלול בקובץ מוזיקה בשביל לתפוס פחות מקום. לשם כך באמצעות חקירות והתבססות על מחקרים החליטו על מקטעים מסויימים שהאוזן האנושית לא כל כך שומעת, לכאורה, הורידו אותם, ויצרו שיטה. ייתכן ועצם עניין ההקלטות כשלעצמו הוא תחילת הסוף, אלא שעצם ההקלטות לבדן הוא לא הבעייה, הראייה היא מוזיקה חיה באיכות טובה שהתפתחה עם ההקלטות דוגמת ג'אז או אפילו חלק מהרוק. להמשיך לקרוא האקדמיה וסוף המוזיקה כז'אנר אמנותי

בשבוע שעבר כתבתי על הדיקדוק של המוזיקה, שהיא שפה שקשורה בחברה ויש לה זמני עבר הווה ועתיד. למעשה לא היה צורך רב להתייחס לזה כי כבר מהימים שהתחלתי לכתוב בבלוג, הג'אז היה במרכז, וטענתי שהג'אז מוזיקה מתה. אלא שכשאתה אומר לאנשים שהג'אז היא מוזיקה מתה, או אפילו מוזיקה שקבורה עמוק הרבה יותר באדמה, כמו מוזיקה קלאסית למשל, אנשים רוגזים. "איך אתה מעז?" ובדר"כ "מי אתה בכלל?" אלו הם חלק מהתגובות שנובעות בדר"כ מחוסר בהכרה בין מה זה משהו חי ומשהו מת. אני קורא לזה דיון אחד יותר מדי.

אני יכול לקרוא למשל על אלברט איינשטיין בעיתון של ימינו וזה לא הופך אותו לחי. מישהו עוסק, ללא ספק יש מישהו שעוסק בתורתו ולומד אותה. הוא ינסה לעשות איתה משהו ואולי גם יצליח. אנשים מתרגמים זאת לחיי נצח. לפי זה הפילוסוף סוקרטס למשל יחיה חי חיי נצח וספק אם אי פעם אלו יסתיימו. סוקרטס העמיד בפני האנושות דילמה, לפחות כך זה נחקק בזכרון האנושי, שכמעט כל פילוסופיה שקמה נאלצת לאיזשהו מקום להתמודד איתה. למשל הפוסט מודרניזם שהוא פילוסופיה שקמה אלפי שנים לאחר מותו של סוקרטס, במידה רבה אפשר לומר שהיא נזקקת לרעיון מסויים של סוקרטס בשביל להתקיים. להמשיך לקרוא דיון נוסף "אחד יותר מידי"

זה נושא שכתבתי עליו בקצרה בעבר ועכשיו הזמן לפרט קצת יותר. שאלת העבר מול הווה מול עתיד באמנות ובפרט במוזיקה תמיד נשאלת. בכל זמן עבור סגנון מסויים באמנות ישנם 3 דורות, האחד זהו דור ההווה, במוזיקה אלו אותם אמנים שמובילים את הסצנה. לצידם קיים דור העבר, הללו שעוסקים עדיין בסגנון למרות שהם נחשבים למיושנים, לא משנה מה יעשו, והדור הנוסף הם הצעירים, הללו שבעתיד אמורים לתפוס את המקום. כמו כל דבר אחר, כל קבוצה מנסה לחזק את עצמה בכל מחיר. לקבוצות השונות ישנם תומכים מסיבות שונות, לייבלים למשל ירצו שהאמנים שלהם יתחזקו, ולכן יתמכו בדור שמתאים להם. כך גם חוקרים וכמובן הקהל, כל אחד מסיבותיו משתייך לקבוצה אחת, לפעמים גם ליותר מאחת.

דוגמא למצב אפשרי, דו שיח דומה יוצא לי לעשות כמידי פעם ופעם עם מישהו תורן ששואל אותי למשל איזה בלוז אני הכי אוהב. כשאני מסביר שמדובר בבלוז ישן משנות העשרים, התשובה עשויה להיות, "מה אתה מקשיב למוזיקה המיושנת הזאת?". אולי בגלל שאני אוהב אותה ונהנה ממנה וחושב שהיא הכי טובה? על זה לא חושבים! אבל נניח את זה לרגע בצד. השאלה שאני בדר"כ שואל בתגובה זה "מה אתה שומע?". די הגיוני לשאול. והתשובה שמתקבלת לא פעם ולא פעמיים היא תשובה שאיננה מפתיעה כלל וכלל. "אני שומע מאדי ווטרס" או "בי בי קינג" או אפילו "אריק קלפטון". השאלה כמובן שאני שואל במצב כזה היא, "למה אתה שומע מוזיקה מיושנת כל כך?" להמשיך לקרוא עבר, הווה, ועתיד במוזיקה

רציתי לציין לשבח את הטור של בני ציפר בבלוג שלו ב"הארץ". הרעיון שצעירים ישראלים יסעו לפריז אולי הוא לא הרעיון הכי מוצלח, משום שלא כולם נוסעים בשליחות עיתון "הארץ" וזוכים לשהות במחיצת אנשים מעניינים באנטלקטואליזם של צרפת, אלא שהרעיון באופן כללי שמוצלח הוא כזה, הישראלים אכן הולכים במסלול שהמערב, בראשותו ארה"ב ואירופה, מתווה, ואם ישראל יכול לטעום מהבונבוניירה של המערב הזה, מחוזות אינטלקטואלים, הרי הוא הולך בכיוון שאליו בעצם התרבותיות הישראלית מכוונת. ומכאן נגזר שירכוש כלים הרבה יותר משמעותיים מאשר בהודו בסבירות טובה משום שהוא בעצם לומד ממה שקברניטי המדינה מכוונים אליו.

לגבי הישראליות כשלעצמה, יש משהו גס ומחוספס בישראלי אלא שקשה לומר שגסות וחיספוס אינם מנת חלקו של צרפתי אקרעי. אבל יש משהו בשיח האנטלקטואלי המערבי ששונה מהגסות הישראלית ואולי כדאי כמו שציפר מציע ללמוד מזה, אם כי ציפר בטור הספציפי עצמו מידי פעם פספס הזדמנויות להכות ברוך ונטה לכיוון היותר גס, ולא לעדינות האירופאית האינטלקטואלית, יש משהו בתרבות האירופאי שמאפשר לדברים שנשמעים מעודנים לחתוך בבשר החי לעיתים יותר מאשר מה שנשמע כמו פרא ישראלי שזועק. למשל, הבריטים ידועים ביכולות שלהם לעקוץ בציניות עדינה וממש לקטול ברכות. הצרפתים גם כן יש משהו סובלני באנטלקטואליזם שלהם. להמשיך לקרוא הבלוג של בני ציפר

ברובד הבסיסי של מהות אמנותית קיים רצון לפריצת דרך. אמנות שאינה שואפת לפרוץ דרך היא, בדיוק כמו כל דבר אחר שלא שואף לפרוץ דרך, דבר מת או על סף מיתה. באמנות זה בא לידי ביטוי בשינוי של סגנון או לפעמים כאשר יש אובדן של רכיבים תרבותיים מסויימים, למשל כאשר מגיע דור מסויים להישגים מסויימים והדור שלאחריו חש שהוא לא יכול לפרוץ דרך לאור הגדולה של הדור הקודם, נוצר המצב של המיתה. הדבר גורם בטווח הארוך ובהסתכלות שכזו על פרקי זמן ארוכים בהיסטוריה להבנה כי קיים עניין התאימות לאחור ומידת התאימות לאחור לא נופלת בחשיבותה פעמים רבות ממידת פריצת הדרך אלא להיפך, התאימות לאחור שומרת על הישג, וכל עוד היא אינה מתרפקת לאחור אלא מסתכלת קדימה היא עשויה להביא לתוספות מבורכות.

אני מקווה להביא הפעם דוגמאות מעולם המחשבים דווקא. למשל, חברת מיקרוסופט ידועה ברצונה לסגל הרגלים חדשים ולעצב הרגלים אלו כלפי השוק. אפשר לראות למשל שבאינטרנט אקספלורר 7 לקחו את התפריט העליון, זה שיש בו את ה"מועדפים" וה"קובץ" וה"כלים" ומיקמו אותו מתחת לשורת הכתובת. מדובר בדבר קטן וניתן לתיקון כמובן, אלא שעיקר הרעיון הוא שמיקרוסופט רוצים שבראש תהיה שורת הכתובת,מעל ה"מועדפים" ורוצה לסגל הרגל זה לצרכנים. ואם מוסיפים את זה שלעיתים באופן ברירת מחדל ה"מניו באר" בכלל לא מופיע במערכות החדשות של הדפדפן של מיקרוסופט, המשמעות היא שמקרוסופט רוצים לסגל שימוש יותר נרחב בשורת הכתובת מאשר במועדפים. להמשיך לקרוא תאימות לאחור