מחבר: Mr. Whale

למול התחזיות הבלתי אופטימיות בעליל של רבים בתעשיית המוזיקה לגבי עתיד המוזיקה, בפרט עתיד הדיסקים והתקליטים, ישנם כאלו ששוחים נגד הזרם. בשנת 1988 החליטו בחברת הענק CBS למכור את הלייבלים למוזיקה שלהם. חברת סוני עטה על המציאה. היתה זו מעין פרישה של CBS שעשו חיל בתחום התקשורת. אמנם היה זה שנה לאחר המצאת האמ.פי.שלוש, אבל היו אלו ימים של שיא לחברות תקליטים. סי.בי.אס בניגוד לזרם של ההשקעות בחברות תקליטים, פרשה מהמשחק דווקא כשהיה בשיאו. לפני כשלושה חודשים, החליטו בסי.בי.אס להצהיר על חזרה למשחק.

כחברת ענק שישבה על הגדר 18 שנים וראתה את השוק צונח משנה לשנה, מגיעה סי.בי.אס מוכנה. הרעיונות שלהם שונים מהמצופה מחברת תקליטים באופן מסורתי. סי.בי.אס הבינו כבר לפני שנים את הקשר בין הטלוויזיה לבין המוזיקה. ויש בזה הרבה, מספיק לנסות לחשוב על טלוויזיה וסרטים בלי מוזיקה. מתי פעם אחרונה פתחת טלוויזיה ולא היתה מוזיקה ברקע? זה לא קורה יותר מידי. אם כי נשאלת השאלה המרכזית מדוע מחליטים סי.בי.אס דווקא עכשיו להכנס למשחק.

למרות הטענות על קטינת שוק המוזיקה, צריכת המוזיקה רק גודלת. המכירות צונחות אבל זה לא אומר שאנשים צורכים פחות מוזיקה, ההופעות החיות ממשיכות להיות פופולאריות מאוד, והאנטרנט מכיל יותר ויותר מוזיקה לשיתוף מידי יום. המדייה האנטרנטית גודלת והמדייה של המכירות הדיגיטליות גודלת, הבעייתיות של חברות התקליטים היא רק באכיפת חוקים למניעת תפוצה בלתי חוקית של מוזיקה, דבר שלא נעשה עד כה.

סי.בי.אס יכולה להקים לייבל קטן ואף גדול, את הידע השם והמשאבים יש להם וקשה לחשוב על אמן שלא ירצה לחתום אצלם, אבל למרבה הפלא האג'נדה שלהם היא דווקא ללכת על האמנים הלא מוכרים ולתת להם במה ולשלבם בתוכניות שלהם ומה שיהיה מוצלח ומצליח הם אף ישווקו על מדייה של תקליטורים.

נראה כי מדובר באיזשהו נסיון של סי.בי.אס לבחון את השוק ואת ההזדמנויות שהוא מכיל בתוכו,כך יוצא משהו באמצע, מוזיקאים לא מוכרים עם פוטנציאל וכשרון, דבר שהולך טוב באנטרנט, ושילוב בסיביאס. מעין שילוב סמוי של התוכנית "כוכב נולד" בתוך המוצרים של סי.בי.אס.

ימים יגידו…

פול וינטר החל דרכו כג'אזיסט. ההקלטות הראשונות עבור קולומביה היו נטולות סממנים של רומנטיקה, ג'אז ישיר וטהור. בין סוף שנות החמישים לתחילת שנות השישים הרכבי שישייה עם מוזיקת ג'אז אדוקה היוו עדיין את הבסיס העיקרי של הג'אז, ווינטר היה עמוק במיינסטרים: גם מבחינת המוזיקה שעשה וגם מבחינת הלייבל: Columbia, לא פחות ולא יותר. האלבומיםם Jazz Premiere משנת 1961 והאלבום New Jazz On Campus שנה לאחר מכן היו ג'אז שלא מרמז מידי על ההמשך העתיד לבוא. ממש לאחר מכן וינטר החל בפנייה לכיוון מוזיקה לטינית. הפנייה הזו למוזיקה לטינית היא דבר די נפוץ, המוזיקה הלטינית היא שילוב של רומנטיקה עם מגוון מקצבים שנותן לה ניחוח מיוחד. אמני ג'אז רבים פנו אל הכיוון הזה לאורך השנים, עד כי הפך הכיוון הזה לברירת מחדל עבור הללו שרוצים לייצר צליל חדש שישבור צליל מיינסטרימי. בנוסף יש יתרון למוזיקה הלטינית עבור חובבי ג'אז שלא אוהבים ליריקה, בצורה כזאת ממילא הזמרים לא שרים באנגלית וככה השירה שלהם היא חסרת משמעות כמו סקאט ואז אפשר יותר בקלות להתייחס לקול המזמר ככלי נגינה ללא משמעות למילים. האלבום The Sound Of Ipanema משנת 1964 נשמע כמו הרבה אלבומים לטינים אחרים כמיטב המסורת של חובבי הסגנון.

ההשפעות הברזילאית היו ככל הנראה רק שלב בקריירה של וינטר שהוא לא חזר אליו לאחר מכן, אבל שלב שהשפיע מאז על המוזיקה שלו. לא רק שהסקסופון שלו שאב מהרומנטיקה וקיבל צליל יותר מעודן, אפשר לראות באלבומים שלאחר מכן שההשפעה הזאת נשארה באיזשהו מקום. המעבר של וינטר לכיוונים של מוזיקת עולם ולפילוסופיית עידן חדש הגיע לקראת סוף שנות השישים. וינטר הקים להקה חדשה לחלוטין עם ראלף טאונר שהיה שתרם גם בנגינה וגם בכתיבה רבות, בשנת 1970 Winter Consort's Road היה האלבום הראשון שלהם, אלבום בו וינטר החל לחשוף את הצד החדש שלו, שיתגבש בהמשך, מוזיקה שבמקום לבטא את האמנים בלבד מציגה את המוזיקאים כאובייקטים בתוך מרחב שבו יש משתתפים נוספים, כמו שאדם חי בתוך הטבע, גם המוזיקה מבוטאת כחלק מנוף כללי. השיר Icarus מהאלבום הפך להיות הסמל של החידוש של וינטר שעסק במשך השנים בהרחבה של הרעיונות הללו ובשימוש ממשי בקולות מהטבע, קולות של בעלי חיים בתוך המוזיקה כשהצלילים נשמעים כלקוחים ממרחב טבעי גם כשמנוגנים בכלי נגינה.

להמשיך לקרוא פול וינטר – Paul Winter

זהו החלק השלישי מתוך 3 על הג'אז. החלק הראשון עסק במלחמת התרבות סביב הג'אז שנמשכת עד היום. החלק השני עסק בסקירה היסטורית כללית של התקופות של הג'אז מאז פרץ לקידמת הבימה המוזיקלית המערבית בשנת 1917 ועד ימינו. החלק הנוכחי מטרתו להצביע על סממני עזר להבנת המוות של הג'אז. המוות של הג'אז אינו פשוט לתפיסה מאחר ויש אנשים שעוסקים בו, אנשים שמלמדים אותו ומקליטים אותו ומופיעים אותו. דבר דומה אפשר לומר על המוזיקה הקלאסית, ומוזיקת הבארוק. המוזיקה הקלאסית ובעיקר הזרם הרומנטי שלה ממשיכים להלמד ולהתנגן ע"י אנשים חדשים כל הזמן, למרות שהמוזיקה הקלאסית מתה לחלוטין מזה זמן רב. גם בג'אז ישנם זרמים רומנטים שממשיכים להתקיים, לכאורה באותה מידה.

המדד הראשון לחיים של ז'אנר אומנותי הוא מדד הפיתוח, כלומר לאן יש לז'אנר ללכת ולהתפתח. במוזיקה הקלאסית, אנשי הבארוק היו אנשי עבודה ופעלתנות, פרצו גבולות ויצרו צורך לאלו שבאו אחריהם להרחיבם. אבל עם בואו של הזרם הרומנטי החלו להסגר הגבולות, עד כי בשלב מסויים אמנים שהגיעו לא היה להם לאן להתפתח ומה לחדש, למעט ניואנסים במידע הקיים. תוך זמן קצר יחסית, נסגרו כל האפשרויות. ובג'אז? כשהגיעו ראשוני הג'אז מניו-אורלינס לשיקגו, אנשים כ Louis Armstrong, Johnny Dodds , Jelly Roll Morton, Pops Foster ואחרים הם היו מוזיקאים שבאו עם ידע רב כיצד לבצע את מה שרצו, אבל מיעטו ביכולת לבצע הפשטה של התהליכים שהביאו אותם לבצע את המוזיקה כפי שביצעו. לעומתם החלו בניו-יורק אמנים אחרים לבקש ולפשט את המוזיקה. השאלה היתה האם האלמנטים של שיקגו ישרדו או האלמנטים הרומנטיים.

להמשיך לקרוא מות הג'אז

עולם האמנות תמיד משווע לרעיונות חדשים. כשהללו לא מגיעים, ישנה קפיאה תרבותית. לעיתים גם הגעה של רעיונות חדשים מביאה אחרי זמן מה למבוי סתום. בכתבה המעניינת הזאת על שורשי ההיפ-הופ משנת 1986 יש צורך קצת להרחיב ולהעמיק בנושא בשביל להבין, וגם כמה תיקונים קלים שהיום עם הידע שנצבר בעשרים שנים האחרונות אפשר לעדכן. אז ראשית קצת רקע: בראשית המאה ה-17 החלו להגיע ליבשת אמריקה ספינות ועליהן אפריקנים. אפריקנים אלו נועדו להיות עבדים באמריקה. העבדים הראשונים שהובאו בשנת 1619 לערך, היו רק יריית הפתיחה, למה שימשך עד 1865 עת צבא הדרום נכנע לצבא הצפון. השנים 1690-1790 היו שנות השיא של ייבוא העבדים מאפריקה. עבדים אלו לא זכו לכל זכויות למעט הזכות לעבוד. הם לא התפרנסו, נאסר עליהם איסורים חמורים לעשות כל דבר שאינו קשור בעבודה. 2 דברים הביאו להם מעט מזור, האחד זוהי התרבות שהביאו עימם מאפריקה. תרבות זו נשמרה עכב כך שזרם העבדים נמשך ברציפות, גם אם הללו שאבותיהם הגיעו בתחילת המאה השבע עשרה לאמריקה היו עשויים לשכוח את התרבות האפריקאית של אבותיהם, הרי שהעבדים שהגיעו נניח בתחילת המאה ה-19 היו מזכירים להם זאת. בצורה כזו, התרבות האפריקאית הוזנה מחדש כל הזמן. את התרבות הזו היו צריכים לבטא בצורה כלשהי, ואחד המקומות שבהם בא לידי ביטוי והיה המזור השני שלהם אלו הן הכנסיות בהן התפללו. בכנסיות אלו יכלו השחורים לשלב את המוזיקה שיצרו, קרי האלמנטים של המוזיקה האפריקאית המתחדשים כל הזמן, ומותכים יחד אל המוזיקה של העובדים בשדות, יחד עם מוזיקה של תפילה. העבדים למדו שאמנם אסור להם להפגין את התרבות האפריקאית במופגן, אבל הם יכולים לסמפל את האלמנטים שלה לתוך מוזיקה מערבית ובכך לשמר את תרבותם. טכניקות אלו נשארו פחות או יותר עד ימינו ועוד יימשכו.

כך מתחת לתחפושת של שירי הכנסיה שימרו העבדים האפריקאים את התרבות שלהם, הם הכניסו את התיפוף והסינקופות מתחת למלודיה מערבית ושילבו זאת. כשהיו עושים זאת בשדות זהו ה"בלוז" Blues, כשהיו עושים זאת בכנסיות זה ה"הימנס" Hymns. עם תום מלחמת האזרחים והשחרור מעבדות החלו לצוץ זמרים שנקראים songsters. הם הפיצו את הרעיונות המוזיקלים החדשים שנוצרו ופיתחו טכניקות לנגינת הבלוז שהיה הגרעין הרעיוני של כל הסגנונות של המאה העשרים. הבלוז הביא את ביטוי היחיד, את האלתור, את המחאה, את הליקים את הסינקופות ועוד אלמנטים מוזיקליים חדשים, אלמנטים שנוצרו משילוב שירי העבודה בשדות עם התרבות האפריקאית מסומפלים לתוך מוזיקה מערבית. לימים יקומו מוזיקאים אפריקאים אמריקאים כמו W.C. Handy שהגיע דווקא ממקום רחוק מהדרום והשדות, הוא למד מוזיקה קלאסית בממפיס, אבל כשנחשף מחדש לשורשיו הוא החל לנגן את הבלוז עם תזמורות גדולות. גם אנשי ניו-אורלינס הביאו את החידוש של הג'אז באופן דומה, שימוש בכלי-פליז לניגון בלוז והרחבת האלמנטים שלו עם אלמנטים של מוזיקת מצעדים. הם הכניסו את רעיונות הבלוז לתוך הג'אז שהמציאו. הם המשיכו לבצע את אותם הדברים, לסמפל אלמנטים של הבלוז לתוך מוזיקה מערבית.

להמשיך לקרוא חזרה אחורה זה לפעמים קידמה, שורשי ההיפ-הופ

Fats Domino מלך הרוקנרול הראשון! לחובבי הרוקנרול של שנות החמישים צפויות 3 שעות של חוויה: 3 שעות על פטס דומינו!!!

פטס דומינו ואלביס "פותחים" שולחן

4 תוכניות רדיו על להיטיו הגדולים של דומינו כל תוכנית כארבעים וחמש דקות.

תוכנית 1

תוכנית 2

תוכנית 3

תוכנית 4