מר לוויתן

מופע הצדעה לשישים שנות מדינה (הוגדר במקור כהצדעה לשנת השישים של המדינה ליתר דיוק, אבל לא ראיתי עדיין אף אחד מצדיע באמת לשנה הזאת אלא לשישים שנים שקדמו לה) הביאה לפסטיבל הג'אז באילת חבורה ממייסדי הג'אז הישראלי, מהדורות הראשונים של הג'אז בישראל. למרבה המזל ריבוי הסקסופונים היה רק לפרקים, כאשר החלק העיקרי של המופע הציג את הזמרת עדנה גורן. ממלו גיטנופולוס, מורטון קם, ג'ס קורן, ואלברט פיאמנטה הם גדולי ג'אז ללא ספק, אבל היה זה בזבוז משווע של היכולות שלהם על נגינת סקסופונים מתישה.

על כן כאשר התפנתה החבורה עם התווים הצידה ועלתה עדנה גורן, מייד עלה מפלס החום ומייד התרבתה ההנאה. אין שום סיכוי שערימה של סקסופונים, ולא משנה מי מנגן בהם, תוכל להסב בצורה כזאת את ההנאה. זה די מאוס האמת, לראות במופעים לעיתים שלושה וארבעה סקסופונים נעמדים וצווחים יחדיו אוסף של תווים כאילו מדובר בהרחבות הרמוניות. ברוב המקרים זה נשמע זיוף בלתי הרמוני, משום שכל אחד מהסקסופונים לא מקשיב לשני. כמו לקחת מקהלה ולבקש מהם לשיר יחד מילות שיר כאשר סותמים לכולם את האוזניים. איפה הימים שבהם מוזיקאים היו מקשיבים זה לזה ולא צורחים זה עם זה? להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, הצדעה 60 שנים

אורגון יכול להיות בקלות הרכב שמסמל את הג'אז המודרני, על מרבית רובדיו, עדיין ההרכב מנגן מוזיקה חמה ושומר על טווח מגע מהקהל. פעם מוזיקת עולם היה מונח שבא לתאר מוזיקה שעדיין לא הותכה לתוך המוזיקה המערבית. למעשה, בבסיס בימינו המונח לא השתנה והוא עדיין אותו הדבר. התפיסה בעבר היתה שיש סגנונות "אתניים" במקומות שונים היתה קיימת עוד לפני כן, אלא שהרעיון של לקחת את הסגנונות הללו ולבצע עליהם העצמות ג'אז היה קשה לפני שנות השישים משום שרבים מהסגנונות הללו היו שקועים ולהעצים אותם העצמת ג'אז אמיתית ובעלת עוצמה היה חייב לדרוש הרבה מכדי שמרבית המוזיקאים יעסקו בזה.

אורגון מייצגים את הדור החדש שהגיע בדיוק לתקופה הזאת, אחרי התקופה האטומית באה תקופה זו של בשורות ורצון לשינוי, התקופה האטומית היתה אודות היחיד וביטויו, אודות לקיחת אלמנטים ובידודם, והתקופה שלאחר מכן היתה הפוכה, אקלקטיות, חיפוש אחר דברים רבים, יותר מאשר פירוק לאטומים היה זה לקיחת אטומים והיתוכם יחדיו. באותו הזמן שחברי אורגון עסקו בדבר, המוזיקה המערבית היתה פחות אקלקטית במובן של "מוזיקת עולם" כפי שמשתקף היום, ועל כן האקלקטיות לא היתה המאפיין הבולט אלא החיפוש אחר האיכות ושילוב הטבע במוזיקה, בעוד בימינו מוזיקת עולם עשויה להיות כל מיני שילובים אתניים גם אם לא עברו העצמת ג'אז של ממש וגם אם אינם שונים ממוזיקה אתנית מנוגנת בסה"כ בידי אנשים שלמדו תיאוריה קלאסית וקצת אלתור. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, אורגון

ההרכב של בן ריילי הציג אולי את האתגר המסקרן של הפסטיבל, לפחות על הנייר, ת'לוניוס מונק, אחד הפסנתרנים הגדולים והחשובים ביותר של הג'אז, איש שופע רעיונות ויצירה, ואביהם של זרמים ורעיונות רבים, כיצד ניתן להציג את מישנתו על הבמה, מבלי שיש פסנתר בהרכב? בן ריילי שהכיר את מונק עצמו וניגן בהרכב שלו תקופה מסויימת, לקח על עצמו אתגר שכזה. 3 סקסופונים, חצוצרה, באס, גיטרה, תופים, ובעצם יש משהו מאוד גדול בנסיון הזה של ריילי.

ג'אז הוא מוזיקה ששוברת קבעונות. אם קונצ'רטו לפסנתר במוזיקה קלאסית בדרך כלל יבצעו באמצעות פסנתר, משום שנכתב עבורו, הרי שבג'אז יש הרבה מקום לאלתור וללימוד טכני שעובר מכלי לכלי. ולמעשה עצם הצלחה של הצגה של מישנה של פסנתרן באמצעות כלים אחרים, מוכיחה את הגדולה של החומר שנכתב בלי תלות בשום כלי נגינה! להמשיך לקרוא פסטיבל הג'אז אילת 2008 25 באוגוסט, בן ריילי

ההתחלה נשמעה מבטיחה, בן-שלמה מדבר על סאן רא ומייד עובר לג'אז פסקולי סרטים כאשר הוא אוחז בחליל ויוצא לדרך שנראתה קסומה. מי היה מאמין שבפסטיבל שבו לא צפוי שום ג'אז פסקולי סרטים, יהיה זה הרכב ישראלי שיעשה זאת? אלא שמהר מאוד נגמר הקטע, שהיה גולת הכותרת הראשונה של הערב, בן שלמה  הסב עצו לסקסופון יחד עםן סקסופוניסט נוסף השניים החלו באופן שיטתי לבצע את מה שבעצם אנחנו רואים פעמים רבות שקורה להרכבים מבוססי בופ שרוצים קצת ללכת למחוזות נוספים: צרחות.

הצרחות יכולות ללכת טוב כשהן משתלבות עם ג'אז פסקולי הסרטים, אבל במקרה של הערב היה נראה שזה לא הולך לשום מקום. בן שלמה הביא רעיון מסויים שהוא והסקסופון השני, חזרו עליו כמוטיב קבוע במהלך ההופעה. מהעבר השני הציגו שני הפסקובים את הסגנון שלהם שהיה שונה מהשילוב של הצרחות החופשיות והמוטיבים של בן שלמה וקרצמר שאיתו, הם הגיעו מהכיוון של הסול-ג'אז/הארד בופ. להמשיך לקרוא פסטיבל הג'אז אילת 2008 25 באוגוסט, אבשלום בן שלמה

הסולן הכי דומיננטי של הפסטיבל עשוי להיות קורט אלינג. הווקאליז, סגנון שלא כל כך מוכר הוא חלק בלתי נפרד ממנו. בעוד ההרכב של אלינג הוא בבסיסו הרכב פוסט-בופי, אלינג עצמו הוא אמן כזה שיכול לתת להופעה את הצבע והאווירה שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה. מזג האוויר באילת היה מצויין, לא חם מידי, הרבה פחות חם משנה שעברה למשל, ואולי זה מרמז על שנת גשמים מבורכת שקרבה לנו בשנה הבאה.

אבל עד לגשם הראשון, היה זה אלינג שירה ג'אז עם הרכב להפליא. לא משנה כמה וירטואוזים הם חברי ההרכב שלו וכמה הסולואים שלהם מעניינים בפני עצמם, ברגע שאלינג פותח את הפה, הכאריזמה שלו, הסמכותיות שלו, והידע שלו מעבירים את המושכות לידיו. בסיס הסגנון של אלינג הוא מה שנקרא Crooner, משהו שהוא מעין הסבה של טנור אופרה לעולם הג'אז. אלא שאלינג לא מסתפק בכך. הוא מושפע מפרנק סינטרה, שגם הוא הושפע מהקרונינג, סינטרה היה מהראשונים שלא שקעו לתוך הסגנון הקרוני לחלוטין אלא סינטרה חיפש לצאת משם. להמשיך לקרוא פסטיבל הג'אז אילת 2008 25 באוגוסט, קורט אלינג