מר לוויתן

ווינטון מרסליס הוא גדול הג'אזיסטים של דורנו. אמנם, יש האומרים (וכמובן טועים) כי מרסליס מייצג את העבר. האמת היא, שמרסליס לא מייצג את העבר כי אם את ההווה של דורנו. מרסליס עומד בראש שרשרת של אמנים שפנו לכיוון המוזיקה הקלאסית. אמנם כבר בימי הג'אז הראשונים היו השפעות קלאסיות על אמני ג'אז שונים, ג'יימס פרייס ג'ונסון וארט טייטום למשל, והג'אז מעולם לא היה מנותק לחלוטין מההוויה הקלאסית, אלא שבמשך השנים של הג'אז החוויה הקלאסית הפכה להיות יותר ויותר מובנית בג'אז והג'אז הפך להיות פחות ופחות מחובר למאפיינים שבזכותם פרץ את הדרך.

כיום מוזיקאים רבים בתחום הג'אז מגיעים למעשה מהתחום הקלאסי והג'אז מוסיף להם היטל או מימד נוסף שמאפשר להם ליצור, דבר שהמוזיקה הקלאסית והרומנטית לא יכולים לספק לאמנים. הכלים שהג'אז נותן מאפשרים לכל נגן להיות יוצר, בניגוד למוזיקה הרומנטית שם היוצר הוא בעצם אחד שמכתיב. אדם עשוי לשאול את השאלה הנכונה, מדוע אם מרסליס בעצם עומד בראש טרנד ממושך של מגמה של פנייה למוזיקה קלאסית, מדוע אם כן הוא זוכה לשטנה ושנאה? להמשיך לקרוא ווינטון מרסליס

בחלק החמישי של הסדרה על מבקרי הג'אז התייחסתי בעיקר לתפיסה הפילוסופית שגורסת שהאדם הוא מכונה. על פי התפיסה הזאת, אפשר לראות שחברות שמגיעות להשראה טובה זוכות לאורך זמן לעליונות הנדרשת, אך כי מצד שני, כאשר מגיעות חברות עם השראה נמוכה, כמו הטורפים בסוואנה ובראשם האריה, ההתפתחות עשויה להיעצר ואף ללכת אחורה.

הסיבה לכך היא שעליונות שמשיגה חברה כלשהי על פני אחרות לא מחייבת היותה בעלת השראה טובה בהכרח, האריה למשל מדכא את בעלי החיים האחרים בסוואנה בהצלחה למרות היותו בעל חיים עלוב למדי בכל הקשור ליכולות של פריצת דרך והתקדמות. השלטון של האריה הוא די מזוייף ובשטח קטן מאוד, האדם שהוא יצור מתקדם יותר מביס את האריה בקלות. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז(חלק שישי)

החלק החמישי של הסדרה. לחלק הרביעי לחץ כאן. אחת הבעיות העיקריות בפילוסופיה, ושמאוד מתקשרת לנושא של מבקרי הג'אז, היא הנושא והדיונים סביב מונח הבחירה. ראשית, פילוסופים שונים שאלו את עצמם מהי בחירה ופעמים רבות במהלך הנסיונות לתאר את מונח הבחירה, הם השתמשו במונחים שונים, כלומר מונח הבחירה אצל פילוסוף אחד עשוי מאוד להיות שונה מאצל אחר. במתמטיקה למשל רעיון הבחירה הוא יסודי ובסיסי. אבל גם במתמטיקה הוא לא מוגדר.

במוזיקה ובאמנות בכלל כמובן ששאלת הבחירה משפיעה רבות על התפיסה כמו למעשה כל נושא אחר. למשל, טעם שהוא מאפיין חשוב באמנות כרוך בבחירה מסויימת. אם מישהו מעדיף דבר מסויים על פני אחר, או אם מישהו שייך לתרבות מסויימת הוא מבצע בחירות הן בעת שהוא צורך אמנות והן בעת שהוא מבצע אותה.

להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז (חלק חמישי)

לא יכולתי שלא להינות מקריאת הכתבה של נמרוד אלוני בווינט. אלוני כותב : "רוח של שינוי מבקשת להתגבר על ריקנות התוכן שהותיר בנו השילוב ההרסני של הגות פוסט-מודרניסטית וכלכלה קפיטליסטית". זה בדיוק סוג הדברים שמעוררים תקווה, וכמובן רצון להתייחס אליהם.

ראשית, לגבי הפוסט מודרניות באמנות, כמו גם לגבי ההשפעה של הקפיטליזם היא שאני מסכים בהחלט עם הרעיון שהשניים הללו בשנים האחרונות הביאו יותר נזק מתועלת לאמנות ולתרבות. לא תמיד דברים אלו חייבים בהכרח להביא לפגיעה בתרבות, אלא שבאווירה שנוצרה הדברים הללו בדיוק הם הדברים שפוגעים ביכולת היווצרותה של אמנות (וכפועל יוצא: תרבות) שיכולה להביא להישגים אנושיים של ממש. באמריקה למשל אנחנו רואים ששני הזרמים הפופולריים של המוזיקה, מוזיקת הקאונטרי המודרנית, וההיפ הופ, הם למעשה שני סגנונות שהם חברתיים וההיפך של הפוסט מודרניזם: בפוסט מודרניזם סגנונות מוזיקליים שואפים תמיד להשתנות, ואילו סגנונות אלו נשענים על השראה מתכנסת: הקהילה הלבנה וניספחיה מצד אחד והשחורה וניספחיה מצד שני. להמשיך לקרוא תקופה של תקווה?

במשך חודש לערך התפרסמה רשימת מאה שירי הרוק הגדולים ע"י רון מיברג. בארבעה חלקים. חלק ראשון חלק שני חלק שלישי חלק רביעי. הרשימה של מיברג היתה טובה, היא הציגה טעם מסויים לגיטימי ביותר ושווה ביותר. הרשימה עוררה בי רצון לערוך סקירה קצרה.

קודם כל ברור שברשימה כזאת אין מקום לפינק פלויד, לדייויד בואי ולדומיהם. אנשי הרוק המתקדם ירו לעצמם ברגל מזמן בנושא הזה, תראו לי רשימה אחת של רוק מתקדם שכוללת שירים של רורי גאלאגר או אולמן ברודרס. הם אפילו לא מציינים את הרוק הקלאסי והבלוז-רוק כבסיס, בשום רשימה, אלא מנסים לצייר עצמם כאילו המציאו מוזיקה אירופאית (וזה די תמוה הנסיון להלבין את השורשים השחורים של הרוק או את השורשים האמריקאים שלו) יש מאין למרות שברור שללא הרוק הקלאסי לא היה הרוק מתקדם מגיע לשום הישג. להמשיך לקרוא הרשימה של רון מיברג באנארג'י