מר לוויתן

המוזיקה הישראלית מיצאת בשנים האחרונות מוזיקאים שמצליחים להשתלב בסצנות מוזיקליות מפותחות. מצד שני המוזיקאים הללו בארץ לא זוכים לתשומת לב רבה מצד המדיה המסורתית. נשאלות מספר שאלות. קודם כל, האם המדיה הישראלית צריכה להעניק "פרוטקציה" לישראלים שמצליחים בחו"ל גם אם הם לא עושים זאת בדרך הסטנדרטים של לייבל ישראלי גדול? האם הלייבלים הישראלים הגדולים, העתונות הכתובה המסורתית והרדיו המסורתי כמסננת ריווחית מבחינה כלכלית צריכים להיות מחוייבים ע"י הציבור לתת תשומת לב רבה יותר למוזיקאים ישראלים שמצליחים בחו"ל גם אם זה לא יכניס להם כסף אלא ללייבלים זרים? ובכלל למה לעצור רק במוזיקה ישראלית שמצליחה בחו"ל? האם אין זה ראוי שסגנונות מוזיקליים חשובים בעולם יקבלו יתר תשומת לב במדיה המסורתית של ישראל גם אם המדייה הזאת לא מרוויחה מזה כסף באופן ישיר? האם הציבור צריך לחייב את המדייה לתת דרור לפרסום של דברים שונים ומגוונים?

מצד אחד, כאזרחי ישראל אנחנו למעשה מממנים את התשתית של המדיה המסורתית. הם קיבלו זכיונות בישראל בשביל לספק חדשות, עדכונים מהעולם, בשביל לתת מוצר לציבור שמשמעותו שהציבור הזה לא יהיה מנותק הן מדברים משמעותיים שקורים בארץ והן בעולם כולו. מצד שני, נוצר סיאוב מסויים שבו המערכות הללו הן מערכות כלכליות שמקדמות דברים מסויימים שמהם הם מתפרנסים. אם יפסיקו לעשות כן, יפסידו כספים, וייתכן שהמדיה הזאת תיעלם. ללא ספק דילמה ציבורית מעניינת. בסוף השבוע האחרון התקיים פסטיבל האינדינגב, פסטיבל של מוזיקה עצמאית בנגב. המוזיקה הזאת והפסטיבל התקיימו ללא קשר למדיה המסורתית. תכלית קיומו הוא במוזיקת שנעה בשוליים מחוץ לרדארים המפולטרים של המדיה המסורתית. להמשיך לקרוא מוזיקאים ישראלים מצליחים בחו"ל ובישראל אלמונים

לפני שמתענגים על ההכרה בבלוגרים חשוב להתייחס קצת לנושא הראשי של הכתבה והיא זכויות חופש הפרט הנפגעות תדיר לאור הטכנולוגיות בעולם כולו ובישראל אף יותר. הכתבה הזו ב-Y-Net מראה לחימה של פוליטיקאים כריבלין ואגודות זכויות אזרח נגד "האח הגדול". יש משהו שדומה מאוד בין משטרי מחשבות לבין הרעיון שבו כל אדם מאבד את פרטיותו. מצד שני, חשוב להבין שככל שהטכנולוגיה תתקדם כן תפגע פרטיותו של האדם יותר. מה שפעם היה נדרש תחקירים קשים של בלשים היום אפשר למצוא עליו נתונים רבים באמצעות גישה פשוטה לבסיסי נתונים של חברות גדולות. אפשר לדעת לפי הסלולרי, חשבון הבנק, האזנות סתר ודברים שכאלו דברים רבים על אדם. לא רחוק היום שיהיו מצלמות שמתעדות נון-סטופ את דרכיו של כל אדם. אחד הכיוונים לריסון התופעה צריך להיות בריסון כוחם של בעלי הגישה לנתונים. בישראל אני בספק אם זה יעשה, שהרי בישראל אנשים מנצלים באופן חופשי מידע המגיע אליהם מעבודתם לצרכיהם. חוק עם ענישה כבידה נגד שימוש בנתונים שכאלו הוא נדרש מאוד.

השאלה עד כמה מנתונים אלו יגיעו לידי בעלי השררה היא שאלה אקוטית מאוד. ככל שיותר כוח יגיע למספר יותר מצומצם של אנשים, התרבות האנושית תדרדר יותר ויותר. הביזור העצום שמביאות הטכנולוגיות המודרניות, והאקזוטיקה הנילווית, מביאים מצד שני גם לבעיות. כמו שהאינסוף קרוב למינוס אינסוף, ככה גם הביזור האולטימטיבי קרוב מאוד למשטרת מחשבות שבה איש אחד או קבוצה של אנשים יהיו בעלי שליטה על מידע רב מאוד ואינטימי מאוד. דברים אלו כבר קיימים בידי השב"כ ומערכת המשפט וכוחות שכאלו המצרים צעדיהם של פוליטיקאים, ולעיתים סוחטים מפוליטיקאים שינוי דרך. עם הפיכת כל זאת למורחב יותר באמצעות הטכנולוגיות החדשות, עד כדי שכל אדם ואדם יהיה נתון בכל רגע ורגע למרות השלטונות, הרי שהביזור והאקזוטיות מצטמצמים למשהו שקרוב מאוד לאפס. הרי בסופו של דבר יהיה מישהו שיקבע מה נכון לעשות וראוי לתגמול, ומה לא נכון וראוי לעונש וזאת בלי קשר לחוק. להמשיך לקרוא משרד התקשורת עתיד להכיר בבלוגרים כעיתונאים

העיתון המקוון Y-Net מדווח על פיטורי אורן פרנק בידי אילן שילוח שפיטר רטרואקטיבית אף את בת זוגו (!!!) ממשרות מנכ"ל נחשקות באחד ממשרדי הפרסום הגדולים כתוצאה מביקורת בבלוג שלו שפגעה באחד הלקוחות של החברה עצמה. ע"פ הכתבה הוא ככל הנראה לא אהב את ההתקפה על כולבוטק ועל רפי גינת, והחליט ללחוץ על מקאן-אריקסון לגרום לפיטוריהם הן של פרנק כמו גם בת זוגו של שילוח בעוון ביקורת בלוגרית על חברות גדולות. דברים כגון אלו, בעלי אנטרסים שלא אכפת להם מאיכות אלא מכסף בלבד ומוכנים לרמות את כל העולם ואישתו, אופייניים גם במוזיקה. אנחנו רואים עד כמה לייבלים מושחתים בעולם כולו מכתיבים מוזיקה רדודה כאילו היתה פסגות ואילו המוזיקה בעלת סממני האיכות תמיד נדחקת. ומדוע זה קורה?

העניין הוא הנושא הכספי. צריך להבין שאין דבר כזה אמן איכותי ועשיר (עשיר במובן שיוסבר בהמשך), למעט מקרים נדירים. למעשה מי שעשיר בכל התחומים התפקוד שלו יורד במיוחד בפאן היצירתי. מוצרט היה עני. באך חי חיים לא קלים. זה נכון שיש אמנים שמשתייכים לחלקים העשירים כספית של החברה שמצליחים לעיתים, זה נובע בגלל שיש להם חסכים אחרים, הם סובלים במובנים אחרים ומכאן מגיעה היצירתיות. יצירתיות שמגיעה ממישהו שמאותגר, אמן או מדען שרוצים למצוא מחוזות חדשים, גם אם הם עשירים אם יחיו אורח חיים עשיר ומפונק הרי שלא יגיעו לדבר. אם יסתגרו בעבודה קשה ומאומצת תחת רעב להישגים ייתכן ויגיעו אליהם. אם ילכו לספא ולפדיקור מניקור במקום לעבוד קשה ולחקור לעומק לא ייצא מזה שום דבר משמעותי. להמשיך לקרוא משרדי פרסום וביקורת

זהו החלק הרביעי של סדרת הכתבות על מבקרי הג'אז. החלק השלישי נמצא כאן. בניגוד לאנתרופולוגיסטים, מבקר הג'אז הצרפתי הנודע Hugues Panassie היה מסוג המבקרים המאוזנים, בעיקר בתחילת דרכו. סוג הביקורת המאוזנת היא סוג שבו המבקר מעלה גם את החסרונות אפילו של דברים שהוא אוהב. פנסי שהיה חובב מושבע של מוזיקת הג'אז של ניו-אורלינס, ולמרות שהעדיף אותה על המוזיקה של להקות הסווינג הגדולות כמו אלו של ג'ימי לאנספורד וקאונט בייסי, ראה באחרונות חשיבות משמעותית להיסטוריית הג'אז. בעיני פנסי ההדרדרות של הג'אז היא במובנים מסויימים בעוד הג'אז ממשיך בתקופת הסווינג לייצר דברים חשובים להיסטוריה שלו. פנסי היה מודע לאובדנו של הג'אז היטב, הוא ציין את הטעם הרע של מוזיקאים צעירים שמושפעים דווקא ממה שפופולארי ולא ממה שאיכותי.

לעומת זאת פנסי עצמו תמך בהרחבה של הג'אז לכיוון האקזוטי, למרות שהוא יצא מהכיוון של הג'אז של שנות העשרים. ג'אנגו ריינהארדט למשל היה גיטריסט ששילב צלילים אקזוטיים מבחינת הג'אז, ובעיני פנסי זה היה "בלוז צועני". פנסי ראה בתופעה זו מבורכת. פנסי חזה שהג'אז עתיד להפרד ממאפייניו ולהיהפך בהדרגה למוזיקה שחסרה את החיוניות של הג'אז, והוא צדק מבחינתו, הדברים התפתחו כפי שחזה. כשפנסי אמר שהג'אז ייאבד את כל המאפיינים המוקדמים שלו בהדרגה, הוא פרש באופן מבריק את עתידו של הג'אז, אובדן הסווינג הקולקטיבי, אובדן האלתור במובן המלודי שלו, אלו היו הדברים שפנסי אהב בג'אז וראה בהם את מיטב המשמעות של הג'אז, ועם אובדנם היה זה בעיניו הפיכת הגאז למוזיקה שהמשמעותיות, החיוניות ופריצת הדרך שלה בעתיד יאבדו. פנסי כתב זאת במהלך תחילת מלחה"ע השנייה, בצרפת הכבושה של משטר וישי. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז (חלק רביעי)