פסטיבל הג'אז בקיסריה 2007 – יום שישי היום השני של הפסטיבל

ההופעה הציגה שמות מעניינים בהיסטוריית כמו גם בהווה ועתיד הג'אז. פיצארלי, גיטריסט ותיק ואיכותי ודמות חשובה המהווה מזה שנים הוכחה כי הסווינג יכול להמשיך ולהיות מרתק גם מהבחינה הטכנית. ואשה, אחד החצוצרנים הטובים ביותר בימינו ואחד המוזיקאים החשובים ביותר והמשפיעים ביותר בתחום הסווינג מאז סוף שנות השבעים. וכמובן את שאר האחרים כבר ציינתי בכתבה המכינה לפסטיבל. שמונת הנגנים נפרסו בטווח הגילאים שבין 21-86, ועבור הקהל הישראלי היתה זו הזדמנות נדירה למדי לראות מוזיקת ג'אז יצירתית מתחדשת בצורה חייה על הבמה לאורך טווח דורות שכזה.

הערב היה מפגן כישורים של המוזיקאים, חבל שלא היה ביטוי חזק יותר לעיבודים מדוייקים יותר עבור הסטנדרטים, כשהחופשיות שהתאפשרה לנגנים, אמנם הביאה לרגעים רבים ראויים לציון, במיוחד כשאמנים נכנסו להשראה טובה, אבל מצד שני ביצוע הקטעים עצמם לא נתן את אותו האופי הסווינגי במלואו, דבר שפגע ביכולת של הנגנים לתת סווינג חזק בכל מצב. במילים אחרות, היה מופע טוב אבל לא בגלל שהקטעים בו בוצעו היטב כקטעים, אלא בגלל שהאמנים עצמם הפגינו כישורי סווינג ואלתור גבוהים. הדבר מותיר טעם מסויים של פספוס מהידיעה שהנגנים הללו יכלו להרים את קיסריה גבוה אם היו נערכים לסטנדרטים מסודרים יותר, לצד הברכה הגדולה מכך שחזינו במופע עם איכויות קלאסיות שמעט מאוד אמנים כיום יכולים לספק.
להמשיך לקרוא פסטיבל הג'אז בקיסריה 2007 – יום שישי היום השני של הפסטיבל

מבקרי ג'אז (חלק ראשון)

סדרת כתבות אלו תעסוק בתפיסותיהם של חמישה מבקרי ג'אז. הבחירה בחמישה הללו היא בשל העניין שהתפיסות שלהם מציעות, בשל חשיבותם, ובשל השוני בתפיסות של כל אחד ואחד. המבקרים הללו הציגו 5 תפיסות שונות, והמטרה היא אולי לבחון את תפיסותיהם ברוח הזמן. אבל לפני שמגיעים אל המבקרים, קצת רקע על אמנות תרבות וביקורת. ואולי אין מקום טוב יותר לפתוח בו בכל דיון על אמנות ותרבות בפרט בסדרת כתבות זו מאשר לגשת אל הסיפור המקראי של קין והבל.

קין והבל היו תאומים, אך כל אחד מהם הקים תרבות שונה לחלוטין. התרבות של הבל היתה בצאן. התרבות של קין היתה בפרי האדמה. זה לא משנה לצורך הדיון כל כך מה היו התרבויות השונות, ומה היתה האסתטיקה של כל אחת מהתרבויות, אבל מה שחשוב לצריכנו זה האמנות. קין והבל שניהם עסקו באמנות ושניהם הציגו את יצירות האמנות שלהם בפני האלוהים. והאלוהים קבע כי יצירות האמנות של הבל עדיפות על הללו של קין, ותגמל בהתאם. בסופו של דבר, התרבות של קין הובילה אותו לבצע מעשה נואש. למרות שהוזהר מפורשות, קין קינא ביכולת האמנותית של הבל. הטעם הרע של קין אם כן לא בא רק באמנות הפחותה שלו לעומת הבל, אלא גם הקנאה למרות האיסור המוחלט בקנאה זו ובהשפעתה, גם זה מהווה עדות לטעם הרע שלו. וקין כמובן ביצע מעשה נבלה, וקם והרג את הבל. הטעם הרע של קין ניצח את הטעם הטוב של הבל.

להמשיך לקרוא מבקרי ג'אז (חלק ראשון)

תעמולת הסקסופונים

הסקסופון הוא כלי מאוד מיוחד בג'אז. כשהוא מצוי בידיים טובות, הוא יכול לנגן ג'אז נפלא. לעומת זאת הוא גם יכול לשמש ככלי-משחית במידה ונופל לידיים הלא נכונות. לסקסופון בג'אז אם כן יש יתרונות על כלים אחרים במובנים מסויימים ולעומת זאת במובנים אחרים יש לו מיגבלות. בתחילת ימי הג'אז המיגבלות של הסקסופון היו ידועות ולכן הוא היה מישני, בעיקר שימשו סקסופונים כקו שני כשבראש האלתור היו הכלים העיקריים, חצוצרה שנתמכת ע"י קלרינט וטרומבון בעיקר. כשחצוצרה מתחילה לנגן היא באופן טבעי ישר מתחילה לנגן ג'אז. כמובן שחצוצרה בידיים הלא נכונות גם היא בקלות, כפי שהוכח, תתחיל לנגן מוזיקת מעליות. אבל נגן ג'אז מיומן שבידיו החצוצרה, ינגן ג'אז. סקסופון התגלה ככלי שעשוי ללכת ולהשחית אפילו את הגדולים, לפתות אותם לפנות לכיוונים רומנטיים מידי. רומנטיקה במינון הגיוני יכולה להוסיף, רומנטיקה יכולה להתאים לאלבום מסויים, לקונספט מסויים, אבל כשהרומנטיקה הופכת להיות חלק מנגן הכלי בכל דבר שהוא עושה, והנגן לא יכול להשתחרר ממנה גם כשהוא אמור לנגן ג'אז רציני יותר, זה אומר שהנגן איבד משהו מהיכולות שהיו לו.

בימינו, שבהם האקזוטיקה והרומנטיקה שולטים בג'אז, נגן שיכול לגשת לחומר, להפנים אותו ולבצע אותו ברוח שהחומר דורש, הוא נגן טוב. אם הוא יכול להוסיף רעיונות חדשים הוא נגן טוב-מאוד. ואם הוא יכול לגרום למוזיקה שלו לאלתר ולפרוץ גבולות ללא הרף, בכל מצב, הוא נגן מעולה! העוצמה של נגנים מתבטאת למשל בכך שהם יכולים לקחת בלדה מתוקה, ולבצע אותה בצורה כזאת שהמתיקות היא רק סוג מסויים של השראה שמצויה בזכרונו של המאזין מגרסאות מתוקות של הבלדה שבוצעו במשך השנים, אבל הנגן בגרסה שלו מבצע את המוזיקה עצמה לא כמוזיקה של מעליות אלא כמוזיקה עם מרקם ואופי מלאי השראה. מאז אמצע שנות החמישים הסקסופונים הם הכלי המוביל הדומיננטי בג'אז ולא כל כך בצדק, הדרך אליה הובילו היא דרך ללא מוצא, בשלב מסויים הסקסופונים בשל הקלות שלהם להשחית את הטובים שציינתי הובילו לכך שבמוזיקה אפילו של הטובים ביותר החל משנות השבעים כבר כמעט ולא היתה בשורה. כששורה של אמנים מובילים פונים לדרך כזו שאין בכוחה לייצר המשכיות המוזיקה נעצרת ואין לה לאן ללכת, למעט אקזוטיקה ורומנטיקה, למעט שינוי צבע המאכל של אותם רעיונות מוזיקליים.

להמשיך לקרוא תעמולת הסקסופונים

גיבורי-חיל: האמנם? האגדה למול הקבוצה

לאדם יש נטייה ברורה לבחור בשיטות שיקלו עליו לזכור דברים. כדוגמא אפשר לדבר על המוזיקאי הפנומינלי,Johann Sebastian Bach. באך, היה מוזיקאי שידע כי בסופו של דבר המוזיקה מגיעה מעבודת צוות. הוא גם לא הסתיר זאת. הוא עבד עם תלמידיו ויחד יצרו מוזיקה חדשה מהנפלאות שנודעו. אלא, שמהסיבה שהזכרתי קודם, פחות חשוב לאדם לזכור מי היו התלמידים ומה ואיך הם קידמו את המוזיקה. באך לעומת זאת הוא אייקון ודאי. אבל מי שחושב שבאך היחיד טועה. כל מלחין נשען על קודמיו, מוריו ותלמידיו. ובכל זאת בכל מהלך המוזיקה הקלאסית ישנם אייקונים מעטים, שבאמצעותם אפשר לזכור ביתר קלות את המוזיקה. מספיק לדבר על באך מוצרט ובטהובן ומכאן כבר אפשר להמשיך לכל כיוון. באך מייצג את העוצמה של הבארוק והפרה-בארוק. Wolfgang Amadeus Mozart מסמל את התקופה הקלאסית. Ludwig Van Beethoven מסמל את הרומנטיקה.

דברים דומים קרו גם בג'אז. Duke Ellington הוא אולי גדול המלחינים של הג'אז, אבל הוא נשען על ענקים כ Bubber Miley, אחד הפנומאנים הגדולים בהיסטוריית החצוצרה. מיילי סייע מאוד לאלינגטון ולמעשה, הדברים הטובים ביותר של אלינגטון היו דווקא בתקופה עם מיילי! אלינגטון השתמש גם בכישורים של Johnny Hodges, Billy Strayhorn, Cootie Williams ושורה ארוכה של אחרים. כמו באך בשעתו, גם אלינגטון הבין את העוצמה של קבוצה, והבין שכמלחין, תפקידו הוא לא להחליט מתי מחליפים אקורדים, אלא שתפקידו הוא להיות המנהיג שמקבל את ההחלטות עבור הקבוצה. מלחינים גדולים בתחום הג'אז עבדו בצורה הזאת ולכן היו חשובים להם האנשים היצירתיים, הללו שהסווינג זורם להם בדם, שראשם מלא רעיונות מתקדמים כרימון, ושהבלוז שלהם מציע אפשרויות נרחבות.

להמשיך לקרוא גיבורי-חיל: האמנם? האגדה למול הקבוצה

צ'יק קוריאה

מזה כארבעים וחמש שנים צ'יק קוריאה מצוי בליבתו של הג'אז. והג'אז של קוריאה יכול לבוא לידי ביטוי במובנים רבים שהמשותף להם הוא שקוריאה מצליח לבטא אותם בצורה קולעת ליופי הפנימי שלהם. בדר"כ כשמדברים על קוריאה מספרים על התקופה עם Miles Davis שמובילה ל Return To Forever ולכל נושא ה Fusion. לטעמי זה די שיטחי לתאר את קוריאה בצורה הזאת. קוריאה נולד למשפחה מוזיקלית ובגיל ארבע כבר החל לעשות צעדיו הראשונים על הפסנתר. הוא נחשף למוזיקה לטינית, קלאסית, וג'אז וזה די בא לידי ביטוי בעבודותיו השונות במשך השנים, על כל המובנים הנלווים לכך, מתזמורות של למעלה משבעים נגנים הרכבים של שישיות ושמיניות ושלישיות ודואטים, כל זה נפרש על פני מימדים שונים, מרחבים מוזיקליים שונים, עד כי קשה לשייך אותו לסגנון מסויים, ובנוסף, בכל סגנון שניגן הוא נשמע תואם להפליא לסגנון, זה שונה מנגן פיוז'ן שנשמע תמיד פיוז'ן, בכל הרכב ואווירה, או נגן בופ שנשמע תמיד בופ. קוריאה הכין שיעורי בית והיה מוכן להכנס לכל תפקיד מוזיקלי בצורה שתתאים לרוחו של התפקיד, ועם ראייה רחבה, אופקים תמיד פתוחים לראות מעבר ולבחון גבולות של מבנים וסגנונות.

למשל ההקלטות הראשונות שלו כנגן צעיר בהרכב של Blue Mitchell. היה זה הרכב הארד-בופ במלוא מובן המילה! קוריאה השתתף בשלוש אלבומים של מיטשל בין השנים 1964-66, הן כנגן והן כיוצר. אמנם קוריאה היה רק בגיל 23 שנים, אבל כבר יכל לנגן ולכתוב מוזיקה ברמות הגבוהות של האתגרים של בלו מיטשל וההארד-בופ. הוא כתב את Chick's Tune עבור ההרכב של מיטשל באלבום The Thing To Do בשנת 1964 שבו גם הוכיח לראשונה את יכולותיו כפסנתרן שבא לעבוד על כל המשתמע מכך, יוצר, מנגן, מאלתר. גם באלבומים Down With It משנת 1965 ו Boss Horn, קוריאה המשיך לקבל במה דומה אצל מיטשל, והסך הכללי של עבודתו עם מיטשל מראה את היכולות שלו לעבוד בלהקה עם סווינג חזק שמנגנת הארד-בופ. אלו אלבומים ברמות הגבוהות ביותר.

להמשיך לקרוא צ'יק קוריאה