מחבר: Mr. Whale

הרולד רובין הוא דמות יוצאת דופן בעולם האמנות הישראלי. כששמעתי שהסקסופוניסט האוונגרדיסט הבריטי אוון פרקר מגיע לארץ למופע במועדון לבונטין-7 בתל אביב, החלטתי שזה הזדמנות מצוינת לראות את המופע. המופע היה ג'אם ג'אז חופשי שהותיר רושם עמוק. באתי לראות את פרקר, אך בנוסף לכך "גיליתי" לעצמי את הרולד רובין.

רובין ניגן בקלרינט והרשים אותי מאוד, היה הגיון אחר במוזיקה שלו, חשבתי לעצמי שהוא מגשר בין הכאוס לבין ההיגיון, משם המשכתי לאלבום שלו באותו הזמן, One Voice, שהפך לטעמי אחד מהאלבומים הכי טובים שיצאו בעולם בתחום הג'אז החופשי של העשור האחרון.

לאחר ששמעתי על סרט חדש עליו ששודר לאחרונה, חשבתי שזו הזדמנות טובה לבקש ממנו לראיין אותו על ג'אז חופשי ואמנות, הייתי מאוד סקרן לגבי התובנות שהוא יכול לחלוק והייתה לי הרגשה שהראיון, אם יתבצע, יותיר בי חותם עמוק, ואכן כך היה. לשמחתי הרבה הוא הסכים.

הרולד רובין (תמונה באדיבות גנגי )

להמשיך לקרוא אפשר לרקוד לזה! ראיון עם הרולד רובין

הרכב "מרבין", הלא הם הגיטריסט דני רבין, והסקסופוניסט דני מרקוביץ, צמד מוזיקאי ג'אז ישראלים. בשנת 2008, וזאת לאחר תקופה של הופעות בארץ, הם העתיקו את פעילותם לשיקגו. כעת הצמד מוציא אלבום חדש שגם הוא מרבין, והאלבום ריתק אותי בזמן האחרון. עושר הצלילים במוזיקה של מרבין בולט. חלק מהקסם שלהם, ששני אנשים מייצרים מגוון צליל רחב ובו בזמן הגיוני מאוד, למרות שהם רק שניים, מי שיאזין יבין!

המוזיקה שלהם מנוגנת מצעות טכניקה שקרויה "prepared guitar", טכניקה שבה הגיטרה משופצרת באופן כזה שאופי הצלילים שהיא מפיקה משתנה ומתרחב, וכנ"ל לגבי טכניקות מקבילות לסקסופון שגם בהם משתמש הצמד. המוזיקה עצמה מוגדרת על ידי הצמד כ "Ambient Jazz", הגדרה שמאוד מתאימה למוזיקה שלהם. מוזיקה אמביינטית היא מוזיקה שבה אופי הצלילים והמרחב הם שני האלמנטים החשובים ביותר בדרך כלל. באופן עקרוני, הייתי רוצה לפרוס ולהשוות בין מספר סגנונות מוזיקליים: הראשון "מוזיקת עולם", אך לא במובן שהיום משתמשים בו, אלא במובן המקורי והאמיתי של המונח, שימוש בצלילי טבע כפי שעשו פול ווינטר ואורגון מאז שנות השישים.

להמשיך לקרוא מרבין / מרבין

לפני מספר ימים הלך לעולמו אחד מיוצרי המוזיקה המזרחית החשובים ביותר, ג'ו עמר. אפשר לומר שהתגשמותה של המוזיקה המזרחית כמוזיקה שמצויה בזרם המרכזי של ההוויה הישראלית, הייתה החזון של ג'ו עמר, ואולי החלום שלו. כאשר עלה לישראל בשנות החמישים, עדיין לא הייתה מודעות לתרבות המזרחית כמשהו שיכול להיות נחלת הכלל. העידן של ראשית ימי הזמר המזרחי כלל שירה דתית, לצד שירה שאינה דתית. לצד פיוטים, ושירים עם קשר חזק לאל, היו אלו שיריו של עמר כגון "שיר השיכור" ו "הו, ברצלונה, ברצלונה" שהיו השירים שהכניסו אותו למרכז התודעה והיו ראשיתה של הגדרת הזמר המזרחי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.

בנוסף לכך הביע עמר מחאה למול מוקדי הכוח בתרבות בישראל שהפנו משאבים רבים ליוצרים במסגרת תרבותית אשכנזית, וכמעט ולא היפנו משאבים לקידום תרבות וזמר מזרחי. עד עמר לא היה ליוצרים ומוזיקאים בתחום המוזיקה המזרחית זירה מספקת שבה יוכלו להפיץ את המוזיקה שלהם, ובכך לא היו חופשיים מספיק להתמקד ביצירה וביצוע של המוזיקה שלהם לקהלים רחבים ככל האפשר. זה סוג של שאלה שליוותה את הציונות מראשיתה, הציונות שאפה בעצם לגשר על שלל התרבויות שהגיעו העולים מהניכר, לתוך זרם מרכזי אחד. להמשיך לקרוא ג'ו עמר

קודם כל וידוי, אני מעדיף לכתוב על מופע, אפילו מופע ישראלי במועדון קטן שספק אם יותר ממאתיים איש צפו בו, מאשר על אלבום שנמכר כבר במליונים. הסיבה היא שיש בעיני יותר אתגר כמאזין וכותב לזהות את הדברים בעת התרחשותם, מאשר לשבת בבית, להאזין בפעם הלא יודע כמה לאלבום המוכר, שכבר קראתי עליו והסקתי לגביו את המסקנות שלי מזמן.

אבל המשבר הכלכלי לא מאפשר ללכת למופעים רבים, לפחות לי, מה שמחזיר אותי לאוסף האלבומים, והנה אלבום שחוגג השנה 50 שנה ליציאתו, מאז אוגוסט 1959, תירוץ טוב לכתוב על משהו. קיינד אוב בלו הוא האלבום שנכתבו עליו אולי הכי הרבה דברים מבין אלבומי הג'אז המודרני, לפחות בשנים האחרונות. מה שפחות כיסו זה את התהליך הרעיוני והמוזיקלי של מיילס דייויס, וכיצד הוא מומש לבסוף, ועל זה אני אתמקד. להמשיך לקרוא Kind of Blue

בחלק הראשון והחלק השני כתבתי על כמה מהמאפיינים של העבדות והתרבות האפריקאית-אמריקאית שהתפתחה במהלך התקופה הזאת, לצד ראשיתו של החיבור של התרבות הזאת והיתוכה לתוך התרבות האמריקאית הכללית. בתקופת הבנייה מחדש, עוצב בעצם מאגר הבלוז שדיברתי עליו בחלק השני. הסיבות לכך הן שעם סיום העבדות עברו האפריקאים-אמריקאים ממצב של עבדות למצב של עוני קשה מאוד, ומצב חברתי קשה ביותר. תקופת הבנייה מחדש היתה בעצם 12 שנים שבאו לסכם את 250 שנות העבדות שלפני כן, להביא שינוי בהרגלים של 250 שנים.

התוצאה היתה שמצבם של האפריקאים-אמריקאים הפך להיות קשה מאוד, ערך חייהם היה נמוך מאוד. מצב זה יימשך עוד שנים רבות לתוך המאה העשרים, ועד לשנות השישים שלה. אבל בתקופת הבנייה מחדש, היה גל עצום של לינצ'ים של אפריקאים-אמריקאים שנרצחו בידי הקו-קלוקס-קלאן. רבים מבין הלבנים בדרום לא קיבלו את הרעיון ששחורים יכולים להיות אזרחים בעלי זכויות, וביצוע לינצ'ים בשחורים שניסו לממש זכויות שעל נייר אלו, היה דבר נפוץ, לעיתים מאות בטווח קצר כאשר המשטרה היתה מורכבת בדרך כלל מאותם אנשי הקלאן. להמשיך לקרוא ההתפתחות בג'אז #3