מחבר: Mr. Whale

ז'אק סאני נחשב, שנים רבות, ל-"שגריר" הג'אז של ניו-אורלינס בישראל. על ראיון איתו חשבתי  כבר לפני זמן רב, וכעת הוא יצא אל הפועל. סאני מכיר היטב את כל מה שקשור בג'אז של ניו-אורלינס, ולמעשה בראשית ההיסטוריה של הג'אז.

הצטרף אלינו מנהיג ההרכב Good Time Jazz, המתופף רמי האן, חבר אישי ו-"קולגה" של סאני. גם הוא בקיא היטב בנושאים הללו. ראשית השיחה הייתה אודות הרקע של סאני, הדרך שבה הגיע לג'אז, ועד להגעתו לארץ, ונגינתו במשך השנים ועד היום בסגנון ניו אורלינס.

תומר: ז'אק, איך הגעת לג'אז וניו אורלינס דווקא, בתוך הג'אז?
ז'אק: גרנו בכפר באלג'יריה, 15 קילומטר מעיר הבירה, ובגיל 15 שמעתי בפעם הראשונה  את בני גודמן. נדלקתי על זה ואמרתי לעצמי "את זה, אני רוצה לנגן". הדבר הבא היה שרציתי לקנות קלרינט, אבל לא היה לנו כסף, אימא שלי אמרה שרק אחרי שאני אתחיל לעבוד אוכל לקנות קלרינט. באמת כך היה, בגיל 18, אחרי שעבדתי והרווחתי קצת, רק אז רכשתי קלרינט. הכלי שרכשתי היה גרוע למדי, וכבר בהתחלה נזקק לתיקונים,  אותם ביצעתי בעצמי. להמשיך לקרוא ראיון עם ז'אק סאני

תת-תרבות הריאליטי סביר להניח שעדיין לא אמרה את דברה. ייתכן מאוד, שבשנה הבאה או אפילו לפני כן, אנחנו נפגוש בדברים אפילו גרועים יותר ממה שקורה כיום. הערוצים המסחריים, הן הללו ברדיו, והן הללו בטלוויזיה, אינם ערוצי תרבות, ואינם תומכים בשום דבר ששואף להיות מקורי, יצירתי, או איכותי. על כן ממילא ערוצי תקשורת אלו לא יבשרו על שינוי חיובי, ולא מהם תבוא הישועה.

לעומת זאת, רשות השידור, ערוץ 1, רשת ב', רשת ג', ו 88FM יכולים לעשות שינוי. אני לא כולל את רשת א' וקול המוסיקה שממילא אינם מבוססים על רייטינג וריאליטי. ערוצים אלו השפעתם שולית למרבה הצער, למרות שחשיבותם קיימת הרי שהפער ביניהם לבין המסה הקריטית שנמשכת לתת-הרמה של הערוצים המסחריים הוא עמוק מכדי שניתן יהיה לגשר עליו, ולהפוך אותם למשפיעים. להמשיך לקרוא רשות השידור, הנה ההזדמנות שלכם

ישנם הסוברים שגל הריאליטי של השנים האחרונותהוא משהו חדש. וכמו תמיד בכל מה שקשור לעידן הרייטינג והפוסט-מודרניזם, כל מה שנחשב חדש או חדשני, יש לו אסוציאציות בקרב צרכני הרייטינג של קידמה, תחכום, וסקסיות. אין ספק שתוכניות הריאליטי ולא רק בארץ, הן המאפיין מספר אחד של הדקאדנס המערבי של השנים האחרונות בכל מה שקשור למדיומים המציגים בידור. ובישראל המצב קשה מבשאר העולם, משום שבישראל מינון תוכניות הריאליטי בשעות הרלוונטיות הוא גדול משאר העולם, ולמעשה, אין תוכניות חלופיות בעברית ברמה מספקת בשביל לאפשר בחירה לצופה הרוצה בידור בעברית.

לשם ההשוואה, בכל מדינה אחרת ואפילו ארה"ב בירת הריאליטי, ישנן תוגניות חלופיות רבות, ולמעשה הריאליטי הוא בערך 25% מכלל הבידור בשעות השיא. תוכניות אירוח למעשה יותר נחשבות ובהן הרמה הרבה יותר גבוהה, בתדירות של פי שניים ויותר מתוכניות הריאליטי בשעות הרלוונטיות ולכן מאפשרות חלופה, מה שבישראל לא קיים בשפה העברית. הריאליטי נוח לביריוני הרייטינג עד מאוד, בשל היכולת שלהם לעשות בעצם כל מה שהם רוצים, כשהם מסתתרים תחת הטענה שלא מדובר בשחקנים מקצועיים אלא באנשים "אמיתיים". בפועל, תוכניות אלו מבויימות לכל עניין ודבר, גם אם המשתתפים אינם מקבלים הוראות מפורשות הרי שהם יודעים היטב מה מצופה מהם ולשם מה בחרו בהם. להמשיך לקרוא ריאליטי, פריק שואוז, וטעם רע

רק אתמול כתבתי על תרבות הרייטינג וכבר אני מרגיש שיש צורך לכתוב ביתר פירוט. אריאנה מלמד כותבת ב Y-NET את התובנות שלה, ומה שמעיק זה ששוב אנחנו נתקלים ברעיון שהרייטינג הוא שצריך לקבוע. דבר נוסף שמלמד ציינה, ופה מדובר בשגיאה מקפיצה שצריך לתקן, זה לגבי הוואודוויל שאני בהמשך אתייחס בפירוט למהותו, ועוד מספר שגיאות והנחות לא נכונות שמביאות אותה כמובן למסקנות לא נכונות. אני רק רוצה לציין דבר אחד שמתברר, וזה שאילו אריאנה מלמד היתה כותבת טור נטול שגיאות ואיכותי, אני מניח שהיו לה אפס תגובות.

 עצם זה שהיא כתבה טור עם מספר שגיאות היסטוריות מובהקות שעליהן ביססה ניתוח ומסקנות יסייע לה לקבל תגובות ורייטינג. זה סתם נקודה כייפית שרציתי לציין. אבל בעיקרון, אני חושב שרייטינג זה דבר שתלוי מאוד בפרנסים והקברניטים. רייטינג הוא דבר שקיים תמיד. ההיסטוריה מלאה בזרמים אמנותיים ותרבותיים שזכו לרייטינג גבוה, ולמרות זאת, היתה בהם איכות ומשמעות. למשל, הבארוק, הקלאסי והרומנטי, הג'אז של החצי הראשון של המאה העשרים, הם דוגמאות ממוזיקה. להמשיך לקרוא תרבות הרייטניג #2, תגובה לאריאנה מלמד