מחבר: Mr. Whale

פסטיבל הג'אז השנה עומד להיות גם פסטיבל חילופי הדורות, דני גוטפריד, המנהל האמנותי הותיק שעבר עם הפסטיבל את כברת הדרך עד כה, יפנה את מקומו לאבישי כהן שעד כה ידוע כבאסיסט בלבד וכישוריו כמנהל אמנותי אינם ידועים והוא חסר נסיון מעשי, אך בהתחשב בכך שהוא אמן ותיק מספיק בג'אז שמוכר בעולם הרי שאם אחד הקריטריונים למנהל אמנותי של הפסטיבל באילת הוא להיות מוזיקאי פעיל, כהן בהחלט עומד בקריטריון הזה. מעבר לכך, הפסטיבל בעידן של ימינו נראה כמשימה קשה והיו שנים קשות אפילו לדני גוטפריד, אם כי חשוב לציין ששנה שעברה הפסטיבל התגבר על התקופה הקשה והוצג פסטיבל משובח, והשנה נראה שהפסטיבל אפילו משוחרר להעניק בונוסים לקהל בדמות רשימה של שמות נחשקים למדי בקנה מידה עולמי.

בראש הרשימה כדאי לציין דווקא את הסול-בופ, אותו הרכב שמובל על ידי רנדי ברקר וביל אוונס. ברקר הוא חצוצרן משובח. לפני שנה וחצי בערך נפטר הסקסופוניסט מייקל ברקר ממחלה קשה,  אחיו של רנדי ששיתף איתו פעולה, ולאחרונה גם הירם בולוק הגיטריסט וחבר ההרכב סול בופ מת באופן פתאומי ומחליף אותו מיטש שטיין שהוא אלמוני יותר. ההרכב הזה הוא ההרכב המעניין ביותר לפחות על הנייר מבחינת חדשנות ושילוב של דברים מעניינים. במעמד גבוה מאוד מצוי קורט אלינג, זמר חדשני שמוביל הרכב חדשני שמחפש לפרוץ גבולות מצד אחד ומצד שני להשאר עם רגליים על הקרקע. מייקל סטרן וריצרד בונה גם הם שייכים לאותו פיוז'ן מודרני שמבקש לפרוץ גבולות בכלי נגינה שמקובלים גם בסגנונות הפופולריים וזאת מבלי לפגוע ברמת האיכות והחדשנות. להמשיך לקרוא אילת 2008, פסטיבל הג'אז

האם יש הפרדה בין אמנות לפוליטיקה? שאלה זאת די מטרידה משום שדי ברור שאמנות יש לה פרשנות, ובפרשנויות השונות אפשר למצוא יותר מקורטוב של פוליטיקה, והשאלה היא עניין אסתטי, האזנה למוזיקה, כמשל, ללא היבט פוליטי. למשל, המוזיקה של וגנר שימשה את הנאצים כמוזיקת רקע להצעדת אנשים אל ההשמדה שלהם. ניצולי שואה בוודאי לא היו רוצים להאזין לה. וגם צאצאיהם. בנוסף וגנר עצמו היה איש שהטיף לשנאה הן בעל פה והן באמנות שלו. למעשה, וגנר היה אחד מאבות הנאציזם במובן האמנותי. באחד הימים מישהו אמר לי ש"אין סיכוי שהמנצח דניאל ברנבוים היה מנצח את וגנר אם וגנר היה אמן שהיה מסית להשמדת ערבים.". הדבר נאמר לאחר שנודע שברנבוים סירב להתראיין לעיתונאית-חיילת ישראלית מגל"צ בגלל היותה חיילת.

"אם הוא לא מסכים להתראיין על ידי חיילת בצה"ל שהוא צבא שמטרתו להגן על ישראל, צבא הגנה לישראל, מדוע שיסכים ללגיטימיות של מוזיקה שמבוצעת על ידי ישראלים? בעיניו ישראלי בעצם קיומו גרוע מוגנר והנאצים ולכן הוא מתעקש לנגן את וגנר בישראל.". התשובה שלי לאותו אדם היתה דווקא שונה כי לדעתי מישהו כמו ברנבוים ששם את הקריירה שלו בראש סדר העדיפויות הוא לאו דווקא מסתכל על הדברים במובן הפוליטי הרגיל אלא במובן של הפוליטיקה שיש בעולם שבו הוא נמצא. למשל  יש הרבה עמותות וגנר בעלות כוח רב בעולם המוזיקה הקלאסית, למשל. עמותות אלו בוודאי יתמכו במישהו כמו ברנבוים שעוסק בדיוק בפוליטיקה האמנותית שמעניינת אותם. להמשיך לקרוא אמנות מול פוליטיקה, ותפקידו של הפרשן

גם אם מסתכלים על ההיסטוריה כולה של הבלוז בשיקגו, מראשיתה ועד ימינו, אין הרבה מפוחנים בסגנון של שיקגו בלוז בליגה של James Cotton. כשג'ימס קוטון נולד בשנת 1935 זה היה אולי עתיד שצפוי לבוא, עם אימא מפוחנית שכבר בגיל צעיר לימדה אותו לנגן על המפוחית, זה לא מפתיע שקוטון נהיה מפוחן כלל וכלל. גם בהמשך המשפחה תמכה בו ולמעשה היה זה כאשר דוד שלו הסיעו לתחנת הרדיו KFFA לבקר את אלילו Rice Miller הידוע בכינויו Sonny Boy Williamson #2, שהנער הצעיר קוטון נחשף לראשונה לאמנים מובילים בתחום. מכאן הדרך הייתה קצרה יותר.

ויליאמסון ראה את בקוטון הנער הצעיר את ממשיך דרכו, וכמו אמנים רבים אחרים להם סוני בוי ויליאמסון נתן הזדמנות, כך גם קוטון קיבל ממנו הזדמנות להופיע בתוכנית קינג ביסקוויט טיים הפופולארית. אך לא רק התוכנית, אלא שבמשך תקופה זו בחייו התלווה קוטון לסוני בוי ויליאמסון לאן שהלה היה הולך ולמד ממנו את רזי המפוחית בלוז המתקדמים יותר. שלב זה בחייו הפך אותו מחובבן שמנגן בחוגי משפחה, למי שמתחיל לשחק עם הגדולים, וכאשר מישהו בקליבר של סוני בוי הוא המורה זה לא מפתיע שיש התקדמות מהירה. להמשיך לקרוא ג’יימס קוטון