מר לוויתן

אני עוקב מספר שנים אחר ההרכב אזרחי העתיד, וכבר מזמן חשתי שיש בהם הרבה פוטנציאל והרבה מה להגיד ולהתכתב עם מה שקורה היום במוזיקה בעולם, ובמשך הזמן הם מממשים את אחד ההרכבים היותר מעניינים בג'אז בישראל כיום, אשר מתחבר למוזיקה צעירה ותוססת ועדיין שומר על עקרונות ותחכום המגיעים מעולם הג'אז.

נפגשתי עם יובל רון מההרכב Residents of the Future, לראיון אודות המוזיקה שלהם. ההרכב משיק אלבום חדש ממש בימים אלו מופע ההשקה במועדון לבונטין-7 ביום שני הקרוב 16.11 (פרטים מלאים בתחתית הפוסט).

Residents of the Future

נתחיל בשאלה לגבי הלחנה מודרנית. בעבר המלחין היה יושב מול תווים בלבד. היום יש אתגרים טכנולוגיים, למשל, מוזיקאים שמגיעים מהשפעות שונות, וצריך להתחשב בזה. אצלכם שמתי לב שיש דגש על הלחנה וחומר מקורי. איך זה בא לידי ביטוי במוזיקה שאתה מלחין?

ההשפעות שאני סופג עוברות תהליך פיוז'ן בראש. זה קורה באופן לא מודע, היתוך, זה לא שאני חושב "היום אני רוצה פרוגרסיב רוק, או ג'אז או פיוז'ן", זה לא עובד ככה. אני שומע סוגים רבים של מוזיקה. אני סופג השפעות פרוגרסיב, ג'אז מודרני, פיוז'ן, מלחינים מודרניים, אוונגרד, אני גדלתי על מטאל, אך בסופו של דבר, אני לא מחפש לעשות אף אחד מדברים אלו באופן מודע. להמשיך לקרוא ראיון עם יובל רון / אזרחי העתיד

הרולד רובין הוא דמות יוצאת דופן בעולם האמנות הישראלי. כששמעתי שהסקסופוניסט האוונגרדיסט הבריטי אוון פרקר מגיע לארץ למופע במועדון לבונטין-7 בתל אביב, החלטתי שזה הזדמנות מצוינת לראות את המופע. המופע היה ג'אם ג'אז חופשי שהותיר רושם עמוק. באתי לראות את פרקר, אך בנוסף לכך "גיליתי" לעצמי את הרולד רובין.

רובין ניגן בקלרינט והרשים אותי מאוד, היה הגיון אחר במוזיקה שלו, חשבתי לעצמי שהוא מגשר בין הכאוס לבין ההיגיון, משם המשכתי לאלבום שלו באותו הזמן, One Voice, שהפך לטעמי אחד מהאלבומים הכי טובים שיצאו בעולם בתחום הג'אז החופשי של העשור האחרון.

לאחר ששמעתי על סרט חדש עליו ששודר לאחרונה, חשבתי שזו הזדמנות טובה לבקש ממנו לראיין אותו על ג'אז חופשי ואמנות, הייתי מאוד סקרן לגבי התובנות שהוא יכול לחלוק והייתה לי הרגשה שהראיון, אם יתבצע, יותיר בי חותם עמוק, ואכן כך היה. לשמחתי הרבה הוא הסכים.

הרולד רובין (תמונה באדיבות גנגי )

להמשיך לקרוא אפשר לרקוד לזה! ראיון עם הרולד רובין

הרכב "מרבין", הלא הם הגיטריסט דני רבין, והסקסופוניסט דני מרקוביץ, צמד מוזיקאי ג'אז ישראלים. בשנת 2008, וזאת לאחר תקופה של הופעות בארץ, הם העתיקו את פעילותם לשיקגו. כעת הצמד מוציא אלבום חדש שגם הוא מרבין, והאלבום ריתק אותי בזמן האחרון. עושר הצלילים במוזיקה של מרבין בולט. חלק מהקסם שלהם, ששני אנשים מייצרים מגוון צליל רחב ובו בזמן הגיוני מאוד, למרות שהם רק שניים, מי שיאזין יבין!

המוזיקה שלהם מנוגנת מצעות טכניקה שקרויה "prepared guitar", טכניקה שבה הגיטרה משופצרת באופן כזה שאופי הצלילים שהיא מפיקה משתנה ומתרחב, וכנ"ל לגבי טכניקות מקבילות לסקסופון שגם בהם משתמש הצמד. המוזיקה עצמה מוגדרת על ידי הצמד כ "Ambient Jazz", הגדרה שמאוד מתאימה למוזיקה שלהם. מוזיקה אמביינטית היא מוזיקה שבה אופי הצלילים והמרחב הם שני האלמנטים החשובים ביותר בדרך כלל. באופן עקרוני, הייתי רוצה לפרוס ולהשוות בין מספר סגנונות מוזיקליים: הראשון "מוזיקת עולם", אך לא במובן שהיום משתמשים בו, אלא במובן המקורי והאמיתי של המונח, שימוש בצלילי טבע כפי שעשו פול ווינטר ואורגון מאז שנות השישים.

להמשיך לקרוא מרבין / מרבין

לפני מספר ימים הלך לעולמו אחד מיוצרי המוזיקה המזרחית החשובים ביותר, ג'ו עמר. אפשר לומר שהתגשמותה של המוזיקה המזרחית כמוזיקה שמצויה בזרם המרכזי של ההוויה הישראלית, הייתה החזון של ג'ו עמר, ואולי החלום שלו. כאשר עלה לישראל בשנות החמישים, עדיין לא הייתה מודעות לתרבות המזרחית כמשהו שיכול להיות נחלת הכלל. העידן של ראשית ימי הזמר המזרחי כלל שירה דתית, לצד שירה שאינה דתית. לצד פיוטים, ושירים עם קשר חזק לאל, היו אלו שיריו של עמר כגון "שיר השיכור" ו "הו, ברצלונה, ברצלונה" שהיו השירים שהכניסו אותו למרכז התודעה והיו ראשיתה של הגדרת הזמר המזרחי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.

בנוסף לכך הביע עמר מחאה למול מוקדי הכוח בתרבות בישראל שהפנו משאבים רבים ליוצרים במסגרת תרבותית אשכנזית, וכמעט ולא היפנו משאבים לקידום תרבות וזמר מזרחי. עד עמר לא היה ליוצרים ומוזיקאים בתחום המוזיקה המזרחית זירה מספקת שבה יוכלו להפיץ את המוזיקה שלהם, ובכך לא היו חופשיים מספיק להתמקד ביצירה וביצוע של המוזיקה שלהם לקהלים רחבים ככל האפשר. זה סוג של שאלה שליוותה את הציונות מראשיתה, הציונות שאפה בעצם לגשר על שלל התרבויות שהגיעו העולים מהניכר, לתוך זרם מרכזי אחד. להמשיך לקרוא ג'ו עמר