מר לוויתן

מה קורה כאשר מגיעה מוזיקה חדשה? מה קורה לאדם ששומע מוזיקה שהוא מזהה בה מאפיינים חדשניים, במובן שלא שמע דבר כזה לפני כן מימיו? זוהי סוגייה מאוד מעניינת, משום שאנשים עשויים כמובן לפעול בשיטות שונות, חלקם ידחיקו, אחרים ידבקו במוזיקה שהם מכירים, וישנם כאלו שיתחילו להתרגל לדבר החדש. אחת הבעיות באוזניים הרומנטיות, היא שכאשר אנשים שמצויים במצב רצוני שבו הם מעוניינים להתרגל לדברים חדשים, מצד שני הם מתקשים לעקוב אחרי המשמעות של הדברים מבחינה מוזיקלית.

בעוד במוזיקה חמה האלמנטים שגורמים לאדם להכיר במשמעות של ההאזנה קשורים בדר"כ בריקוד או באילתור, במוזיקה רומנטית הרבה יותר קשה להבדיל בין משהו משמעותי לבין משהו שהוא אותה הגברת בשינוי האדרת, משהו שהוא קצת אקזוטי, צליל קצת שונה, אבל מבחינה מוזיקלית אותו הדבר רק צריך להתרגל לצליל החדש. גלידת שמנת בטעם תות בבסיסה היא גלידה, כאשר מחליפים את צבע המאכל מתות לשוקולד הטעם משתנה.. בטעימה ראשונה זה נראה טעים מאוד, למי שעד כה אכל רק תות. אבל אחרי מספר פעמים מאחר והבסיס של הגלידה היה אותו בסיס ללא שום שינוי, כפי שהיצרן ייצר אותו, הגוף מתרגל לטעם החדש. ועם ההכרה של הטעם החדש והמשמעויות שלו מתחילה לצוץ ההכרה שבעצם הגלידה היא אותה גלידה ומה שהשתנה זה רק הטעם.

במוזיקה זה עשוי להיות דומה. המבחן של מוזיקה איכותית הוא פשוט: אם בכל האזנה מגלים דברים חדשים ונהנים מדברים נוספים שלא היו בהאזנה הראשונה, הרי מדובר פה בעומק איכותי שהוא מעבר לצבע מאכל. אם בכל האזנה המוזיקה הופכת פחות ופחות מעניינת, ומבינים משלב מסויים שאין בה שום דבר חדש או מעניין, הרי שזה כמו צבע המאכל. כאשר מדובר במוזיקה רומנטית, מוזיקה גבוהה שבה יש חשיבות למוזיקאים ליצירת הפשטה עמוקה, זה אינו שונה. אבל לעיתים קורה שהמאזין מבין שיש כאן משהו משמעותי, משהו חדש, אבל לא מבין מהו הדבר החדש ואינו מצליח עדיין לבצע הפשטה, דבר נדרש במוזיקה רומנטית אפילו יותר ממוזיקה חמה. במצב כזה המאזין עשוי לפתח הערצה עיוורת למוזיקה, משום שבכל האזנה היא נשמעת לו עמוקה והוא מבין שהיא לא ברת הבנה עבורו.

הדבר עשוי לבלבל אנשים זרים. שהרי הסגידה מדביקה את העדר. הדבר די דומה לאנשים שלא מבינים למשל מהו האנטרנט, וסוגדים לכל הפלצה חדשה שיוצאת למרות שחלק גדול מהדברים הם חסרי תועלת ממשית.

נשמע די גרנדיוזי, כשקראתי את הכתבה ב YNET של אור ברנע, 5 מופעים שכל אחד שונה מהשני במהות ובהרכב, ושנפרשים בין תל אביב לירושלים. הבעייתיות ברורה, כל מופע הוא ייחודי ועל כן מי שיגיע לירושלים, למשל יראה משהו שונה לחלוטין ממי שיגיע לתל אביב, ומי שיגיע לתל אביב ביום מסויים ייצא עם חוויה שונה מאשר אילו היה מגיע ביום אחר. תפיסה זו מקדשת את אומנות המופע והיצירה, וג'ון זורן הוא בהחלט אמן שמחפש את היצירה ואת הנבכים הפחות נראים לעין שלה.

ההתרשמות על פי הכתוב היא שהמופע הראשון ב-29 למרץ 2008 של זורן בירושלים עתיד להיות הכי בגובה הקרקע. זורן יגיע לביצוע המוזיקה שלו ומעניין עד כמה ירושלים תצליח לסחוף אותו להגיע לספירות גבוהות. המופע שלמחרת נראה לי יותר בכיוון של מה שדיברתי עליו בעבר מספר פעמים בבלוג, ג'אז פסקולי-הסרטים, ומי שלא הבין למה קראתי לזה ככה אולי כדאי שיגיע למופע השני בפסטיבל של זורן בשביל לקבל תובנה יותר מוצקה של הסגנון הזה והאפשרויות שהוא מציע. הסרטים עצמם אמורים להיות מעניינים, לא ברור מהם הסרטים מהכתבה, אבל הארי סמית' למשל, הוא דמות מאוד מעניינת ואפופת מיסתורין. לא ברור כיצד סמית' מאיפה הגיע לו הרעיון לפצוח בסדרה של אנתולוגיית מוזיקת הפולק האמריקאית בשנת 1952. ייתכן וזה מגיע מתוך האמונות העמוקות שלו בדברים שמעבר, החוש השישי ודברים שכאלו. סמית' נותר אפוף מסתורים אבל בכל מחקר מודרני המבקש ללמוד אודות שיטות המובילות לפריצת דרך, סמית' מומלץ לעקוב אחרי מעשיו של סמית' ובייחוד אחרי הפרקטיקה שאימץ.

המופע בהיכל התרבות ביום השלישי, הוא ה 31 במרץ 2008 יביא את זורן שוב למגרש הביתי שלו- מוזיקה בהרכב שלו ולפי הדרך שבה הוא ייעצב את הפלסטלינה, כך היא תצא. ב-1 באפריל זורן ימתח או לא את הקהל במופע נוסף ששוב, קשור בסגנון שציינתי קודם, ולמחרת תוצג הגירסה האלקטרונית. חשוב לציין שכשמדובר בג'אז פסקולי הסרטים, יש הבדל מהותי לעומת מיוזיקלס וכל מיני מחזות רגילים משום שהמוזיקה והאמנים מייצרים את המוזיקה לא רק כחלק מחווית המופע אלא יש בנוסף את הנסיון וההתמודדות של כל אחד ואחד מהם באילתור הרומנטי של הסביבה המוזיקלית הנילווית.

בחלק השישי היה דיון בנושא של מי ראוי להיות "מבקר". ומתברר שכל אחד יכול להיות מבקר, ולא רק, אלא שבכל הנושא של ביקורת אין שום הוכחה שמי שבא מבפנים, מהתחום, ייתן ביקורת טובה יותר מבחוץ, וזה נכון גם לאומנות ולכל דבר אחר. אם המלך הוא עירום, לפעמים ילד קטן יהיה זה שיספק את הביקורת הפשוטה הזאת. ואם יש אורח לרגע, הוא רואה כל פגע. אחת הבעיות של מבקרי הג'אז לאורך השנים היא הנושא ההיסטורי. הבעייה הזאת היתה פחות קיימת בקרב מבקרים מוקדמים וככל שהשנים חולפות הבעייה של המבקרים והנסיונות שלהם לצאת ממנה גדלים מצד אחד ומצד שני הם מסתבכים.

יש מספר גישות מרכזיות לגבי השאלה כיצד מבקרים ניגשים לסוגייה, שבהמשך אפשר יהיה לשער מהן, אבל לפני כן צריך להציג את הבעייה עצמה והסתירות שיש בה. הבעייה הראשונה שמבקרי ג'אז נתקלים בה היא הבלוז. לכאורה נראית שאלה פשוטה, כלומר, אם מישהו רוצה לדעת מה מקור הבלוז סביר להניח שהוא צריך לגשת לספרים שקשורים בבלוז, ובמידה ויש קשר כלשהו בין הבלוז לג'אז, הוא בוודאי יוכל לקרוא על כך בספרים של מבקרי ג'אז. אלא שמתברר שיש בספרי הג'אז של כמעט כל מבקר איזכור של אמני בלוז כלשהם. פעמים רבות לא ברורה הסיבה לאזכור של אותם אמנים ספציפיים, ומה זה תורם להבנת הג'אז משום שעבור המבקרים המודרניים הבלוז מהווה בעייה. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז(חלק שביעי)

לפני כארבעה חודשים כתבתי אודות החיים שאחרי המוות בסגנונות מוזיקליים. בין השורות אני ציינתי את ההמשכיות של נגני הבלוז השורשי באיזור מיסיסיפי, מדובר בהמשכיות מהסוג הטוב והאמיתי, ולא הסוג שלפעמים קרוי פולק שהוא שם כיסוי לשקיעה לתוך בינוניות קבועה. כמובן שאין להשוות בין התקופה החמה של הבלוז של המיסיסיפי בשנות העשרים, ולמעשה לא רק במיסיסיפי כי אם בכל מקום ומקום היה הבלוז מאפיין תרבותי של האפרו-אמריקאים, וגם לא מדובר בהמשכיות ההתפתחותית של הסגנון לכיוונים אחרים כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים והחמישים והשישים, אלא שמדובר במקום שנותר סטרילי ובעיירות רבות נשתמרו מהמאפיינים התרבותיים ומקומה של המוזיקה בתרבות נשתמר באופן מתאים.

לצורך המחשת העניין, אפשר להסתכל על הכתבה הבאה מלפני עשר שנים אמנם, אבל היא לא שונה בהרבה מכתבות דומות מלפני כמאה שנים, לפחות לא מבחינת הדמויות הראשיות. האמור בכתבה דומה בהחלט לליריקה של השירים מהתקופה, מה שמראה קשר מסויים לתקופה ההיא שהבלוז היה לוהט. אפשר לומר שנותר מהלהט הזה גם כיום! כמובן שאין צורך בכתבה הזאת או לבדוק את האותנטיות שלה בשביל להבין את זה כפי שכבר נראה שאכן השימור הזה קיים. להמשיך לקרוא מיסיסיפי – עדיין יש חום, עדיין יש עוצמה

הרומנטיקה כיום מצויה בכל מובן ומימד של המוזיקה, למעשה בהיסטוריית המוזיקה מתברר שהתקופות היחידות שבהן מוזיקאים רצו לעבוד קשה היו אלו התקופות שבהן חיפשו לעבוד על מלודיות או מקצבים. מקצבים בדר"כ מיצו את עצמם לאחר זמן קצר ואלתור מלודיות זהו הסממן הכי בטוח לדעת שהמוזיקאים עובדים קשה עד כה. הג'אז החופשי-מודרני כולל ג'אז-פסקולי-הסרטים הוא הזרם המוזיקלי היחיד במוזיקה הרומנטית שמחפש מחוזות חדשים ביעילות. אחרי הסצנה הזאת ראוי לעקוב במידה מסויימת כי האפשרות שייצא משם משהו עדיין קיימת במידה מסויימת.

מבחינת הסגנונות הקלאסיים ברחבי העולם, האנטרנט הביא גם של קלאסיקנים שמערבבים רעיונות והשפעות של סגנונות קיימים. המוזיקה הים-תיכונית והמוזיקה הצוענית נראים הכי טוב מבין הסגנונות הקלאסיים בעולם, הם נשחתו אמנם כבר בעבר ברעיונות רומנטיים, אבל הריקוד החם נותר מאוד בסיסי בסגנונות אלו והסיבה העיקרית לכך שלא יוצא משם משהו זה בגלל שמדובר במסורות שהרעיון העיקרי שבהן זה להמנע ככל האפשר מחידושים ושקיעה לתוך הקיים. עדיין יש להם סיכוי מסויים. להמשיך לקרוא גילויים מגולמים במוזיקה #3