סיכום הבלוג 2008

שנת 2008 הייתה שנה עמוסה לעייפה במוזיקה. זו גם השנה שבה התחלתי להגדיר את עצמי לא רק כחובב בלוז אלא גם כחובב ג'אז. בנוסף, ההתענינות שלי בסצנות מוזיקה ישראליות גדלה, ג'אז ישראלי, מוזיקת פולק ישראלית, מוזיקת אינדי ישראלית, ובמוזיקה הפופולרית הישראלית בעיקר הללו שמכניסים מוטיביים יהודים מסורתיים למוזיקה ומשלבים את זה לזרם המרכזי, כל הללו היו זרמים שקורים במוזיקה הישראלית שעניינו אותי בשנת 2008.

מבחינה עולמית התעניינתי בבלוז ובג'אז, וזה די רגיל. מבחינת התוכן של הבלוג שלי, הבלוג עבר בתחילת השנה מתוכן בינלאומי בעיקרו לתוכן שקשור בישראל. היום הבלוג הוא ישראלי, דבר שהקטין את כמות הכניסות לבלוג שלי בערך ב-50% אבל הפך את הבלוג ליותר רלוונטי למקום ולזמן שבהם אני נמצא. זמן הסיכומים הגיע.

איזה בלוגים אחרים למוזיקה עשו לי את השנה? להלן, לא לפי סדר כלשהו אלא כחמישיה:

• גנגי היא כותבת שנחשפתי לבלוג שלה לראשונה השנה. הבלוג שלה מלא חום, אהבה למוזיקה, והגיגים שונים: בין אם ג'אז, מוזיקה ישראלית, או כל דבר אחר, כגון הופעות, או סתם הגיגים, בכל פעם שאני נכנס וקורא אני מרגיש לאחר מכן שזה היה משתלם. מאז שגנגי מנהלת את פורום ג'אז ובלוז בתפוז הפורום פורח. הבלוג הוא יחיד בנוף הישראלי של בלוגים שמוזיקה היא תוכן עיקרי בהם.
• עונג שבת או "העונג" הוא בלוג שצריך לזכות בפרס ברמה של כלל ישראל לדעתי. יש מעט מאוד בלוגים שהגיעו לרמה שכזאת, ובמוזיקה בישראל הוא בעיני מוביל מבחינת הישגיו. בשבילי זה כבר חלק מהסופ"ש כמו העיתון של יום שישי. דבר ראשון אני עובר על העונג לראות אם איכשהו איזכרו את הבלוג שלי, משמע אני קיים. לאחר מכן אני עובר על האייטמים הממוספרים השונים, ולעיתים גם מגיב תגובות.  בכל סופ"ש אני מוצא בערך 10 אייטמים שמעניינים אותי ושאם לא היו בעונג לא בטוח שהייתי מגיע אליהם או חושב עליהם.
• הבלוג של קסטה הוא אחד הבלוגים הראשונים שבעברית למוזיקה שאהבתי ברשת. באותה תקופה הייתי משתמש בפונקציה של בלוגים מועדפים שנקראת blogroll או משהו כזה והבלוג של קסטה היה הראשון או השני ששמתי שם. אין בבלוג הזה שום ניסיון לעשות משהו שאינו איכותי, במדדים שלי, כלומר כל פעם שאני קורא משהו בקסטה אני מרגיש איכות. ומה המדד שלי לתוכן השואף לאיכות? המדד שלי הוא רוח הזמן. מי שייכנס לפוסטים ישנים אחד אחד יראה שהם עדיין רלוונטיים גם היום, רובם ככולם, גם אם נכתבו מזמן.
• הבלוג של יאיר שפיגל, The Sideman, גם הוא בלוג חריג בטיבו ובאיכותו בנוף הישראלי. היו בלוגים שניסו לעשות דברים דומים אך לא החזיקו מעמד. הבלוג של יאיר הוא קודם כל הוגן כלפי המוזיקאים וחברות התקליטים מהבחינה שהוא משתמש בתמונות של עטיפות אלבומים ותמונות מהאינטרנט כאשר הבלוג מציע בתחתיתו לכל מי שחושב שיש פגיעה בזכויות יוצרים ליצור קשר על מנת שהתוכן יוסר. אני באופן אישי רציתי בעבר לעשות תוכן דומה,קרי, ביקורות ג'אז, באופן יותר אינטנסיבי, אבל יאיר שפיגל עשה את הבלוג שלו עם התוכן הזה והצורך האישי שלי ירד. מפריע לי קצת שהבלוג עמוס ואין בו אלא דף אחד, מה שמקשה ומאריך את הכניסה אליו ומקשה על הניווט. אבל הבלוג מלא בתוכן מעניין הנוגע לג'אז "מודרני" וזה הפיצוי. מי שייכנס יבין למה אין לי שום צורך לכלול בבלוג שלי תוכן של ביקורות אלבומי ג'אז מודרני ולמה זה מאוד נדיר שאני אעשה דבר שכזה, דה סיידמן עושה זאת טוב יותר מהצורה שבה הייתי אני עושה זאת.
• הבלוג "בעיקר מוזיקה" של עומר שומרוני ממשיך לעניין אותי, אומנם בתדירות נמוכה יותר מבעבר, אך עדיין שומרוני יש לו ראיונות מרתקים עם אנשים מרתקים. למשל הראיון עם דוד שטרן המנהל של האופרה הישראלית. מדובר שוב בבלוג איכותי הנוגע הפעם למוזיקה קלאסית.

אלו אלבומים עשו לי את השנה, חמישייה, לא לפי סדר עדיפות אלא לפי סדר שנת ההקלטות המקורית:

• King Oliver, Off the Record: The Complete 1923 Jazz Band Recordings: בעבר היו לי הקלטות ספורות של קינג אוליבר, שתמיד אהבתי. אבל השנה יצא אלבום כפול עם איכות סאונד טובה מבעבר, שכולל את רוב ההקלטות של ההרכב של קינג אוליבר משנת 1923. לא פיספסתי, וגם לא הצטערתי.
• Ben Webster – 1944 The Horn: אלבום שהפתיע אותי לטובה, הוט ליפס פייג' הוא חצוצרן מועדף עלי, ובן וובסטר מגיע עם סגנון אחר. מי היה מצפה שהמפגש בין שניהם יניב תוצאות מרשימות שכאלו? השנה היא 1944, אבל זה נשמע טרי גם היום.
• Sonny Rollins Plus Four: כמו האלבום של בן וובסטר, גם פה מדובר בהרכב חמישייה הכולל חצוצרה וסקסופון. גם כאן מדובר בחצוצרן מועדף עלי, קליפורד בראון, שנפגש עם סקסופוניסט מרתק כסוני רולינס. גם כאן מדובר במוזיקה שאני מאוד אוהב ומאוד נהניתי ממנה, 1956 אבל, כמו חדש במצב מצויין.
• The Real McCoy: האלבום משנת 1967, כולל ארבעה מוזיקאים אהובים עלי ביותר, מקוי טיינר, הפסנתרן, ג'ו הנדרסון הסקסופוניסט, רון קרטר הבאסיסט, ואלוין ג'ונס המתופף. כולם נפלאים, אבל טיינר פשוט ענק באלבום הזה.
• One Kind Favor: אלבום יוצא דופן מבין האלבומים של ביבי קינג בשנים האחרונות. הרבה שנים הוא לא ניגש לעשות אלבום בחומר שכזה, שילוב של מסורת הבלוז השורשי עם הגישה החדשנית של בי בי קינג. אלבום מושלם מבציר 2008.

אלו ספרים עשו לי את השנה, חמישייה לפי סדר שנת ההוצאה המקורית:

• Really The Blues: זהו סיפורו של מילטון "מז" מזרוב, יהודי שברח מהבית בילדותו, ואימץ לעצמו זהות של אדם שחור, והפך להיות מוזיקאי ג'אז מוכר בעולם. הסיפור מאוד כייף לקריאה, בייחוד ההתחלה שבה הוא מספר על ילדותו, יכול לעמוד כרומן מרתק מהשורה הראשונה. מעבר לכך סיפורים על מוזיקאים ודעות של מזרוב לגבי דברים הקשורים בג'אז. אני מאוד נהניתי. 1946. אפשר גם לקרוא עליו בראיון עם ז'אק סאני.
• Blues People: Negro Music in White America: לירוי ג'ונס היה אקטיביסט פוליטי וחובב ג'אז. בשנת 1963 הוא הוציא את סיפרו שבעצם מספר נקודת מבט חברתית על הג'אז.למרות שכותרת הספר מתייחסת לבלוז, הרי מדובר בספר ג'אז בעיקר. ג'ונס עבר מהפך בחייו כאשר התאסלם, שינה שמו לאמירי ברקה, התגרש מאישתו היהודיה, ובין השאר הפך לאנטישמי. השפעתו על התרבות האפריקאית-אמריקאית היא עצומה, והוא היה במשך השנים לאחד המנהיגים החברתיים והוגי הדעות המשפיעים ביותר. ספר זה הוא ספר כנה ואמיתי, עוד מלפני שעבר את המהפך הפוליטי זהותי חברתי שלו.
• Contemporary Israeli Music: ספר על ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית בישראל, החל משנות השלושים ועד שנות השבעים. פרופסור למוזיקה, צבי קרן, מוזיקאי בפני עצמו ואיש חשוב מאוד במוזיקה הישראלית, למרבה המזל הותיר את המסמך המחקרי המעניין ביותר לפחות שאני ראיתי לגבי המוזיקה בישראל. הספר כתוב בשפה האנגלית. המהדורה המעודכנת האחרונה שלו יצאה בשנת 1980.
• Considering Genius: Writings on Jazz: סטנלי קראוץ' הוא מבקר הג'אז המועדף עלי בימינו. קראוץ' עצמו היה שותף בג'אז החופשי של שנות השיבעים שמונים והיה מתופף, אך כאשר החל לכתוב על ג'אז התפיסה שעיצב היתה בגישה שונה לחלוטין כלפי הג'אז החופשי ממה שהיה מצופה ממי שהיה שם. קראוץ' כבר בשנות השישים הסתובב בעולם הג'אז, והספר שלו כולל מלבד מקבץ של כתבות שלו מאז שנות השמונים ועד ימינו, גם את סיפור חייו שהוא מרתק ביותר. הספר יצא לאור בשנת 2007.
• Moving to Higher Ground: How Jazz Can Change Your Life: וינטון מרסליס הוא מוזיקאי הג'אז החשוב ביותר של עשרים השנים האחרונות לטעמי. מרסליס מציג גישה חדשה כמוזיקאי ג'אז, הוא מלחין, הוא מנהל תזמורת, הוא בעל מודעות היסטורית וחברתית, וההשפעה שלו עצומה. גם הספר שלו הוא נקודת מבט שונה, נקודת מבט של דרך חיים. 2008.

מהם המופעים החיים שעשו לי את 2008, לפי הסדר הכרונולוגי של התרחשותם, זרים:

• רון קרטר 2.5.08 בזאפה
• פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, אורגון
• פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, סטרן ובונה
• זאפה תל אביב, ג‘יימס קוטון, 4 לספטמבר 2008
• אל פוסטר טריו, 2 לדצמבר 2008, זאפה הרצליה

מופעים מעורבים ישראלים + זרים:

• אילן סאלם, קמלוט, 5 לפברואר 2008
• לבונטין 7, אוון פרקר, 6 ספטמבר 2008
• לבונטין 7, סאם יהל 22 בספטמבר 2008
• קתרין פארמר, לבונטין 7, 3 בנובמבר 2008
• לבונטין 7, 9.12.2008 דייויד הזלטיין

מופעים ישראלים:

• ז'אק סאני, פסטיבל הג'אז של תל-אביב, פברואר 2008
• בגר/צחר/זלמן תיאטרון גבעתיים סדרת אפטאון דאונטאון ג’אז 2008–06–27
• פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, מפרום
• פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, שאולי עינב
• רע בר נס, אוזן-בר, 17 דצמבר 2008

מה עוד עשיתי השנה? נלחמתי למען הצלת הבלוז ב-88FM בשני פוסטים: #1 , #2. יצאתי לסיור מעניין הקשור למוזיקה בישראל, סיור בארכיון הצליל הלאומי + מדיטק חולון. יש לי כבר 335 פוסטים בבלוג. עשיתי ראיון עם אבינועם. עשיתי ראיון עם ז‘אק סאני. הייתי ב סינגינג @ זכרון לראשונה, וכמובן באינדינגב 2008. 

תוכניות לשנה הבאה: ראיונות, מופעים, מלחמה עם 88FM, והרבה מוזיקה!